מה עשה ומה ראה

מה עשה ומה ראה

בקרח (פרק טז פסוק א), ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן. ע"כ. וכתב רש״י (ד״ה ודתן ואבירם) ע״פ המדרש, מה עשה, עמד וכינס ר״נ ראשי סנהדראות וכו׳ והלבישן טליתות שכולן תכלת, באו ועמדו לפני משה, אמרו טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה, אמר להם חייבת, התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה. ע״ש.

ובתנחומא נאמר עוד, אמר לו קורח למשה, בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה, א״ל חייב במזוזה, א״ל, כל התורה כולה רע״ה פרשיות יש בה ואינן פוטרות את הבית ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית, א״ל דברים אלו לא נצטווית עליהם אלא מליבך את בודאם. ע״ש.

אכן, מאחורי הטענות והקושיות של קורח, לא עמדה אלא טענה אחרת, כפי שפרש״י (שם) בראשית דבריו וא״ד, ומה ראה  קורח לחלוק עם משה, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבור, אמר קורח אחי אבא ארבעה היו וכו׳, עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני, שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו, מה עשה וכו׳. עכ״ד.

הרי שהטענה האמיתית של קורח שבגינה ראה לחלוק עם משה, כלשון רש״י, היא מדוע נתמנה לנשיא אדם שפחות ראוי לכך, בן האח הקטן. זאת ועוד, כנראה שקורח היה ראוי מאליצפן גם בהיותו גדול ממנו בכבוד, עושר ולכאורה גם בתורה. עכ״פ, הטענות שהציג קורח בפועל במחלוקתו היו מדוע טלית שכולה תכלת אינה עדיפה על חוט של תכלת ומדוע בית מלא ספרים אינו עדיף על מזוזה.

והדבר צ״ת, כפי ששואלים העולם, כיצד הטענות של קורח לגבי ציצית מזוזה שייכות למהות המחלוקת, וכיצד התשובה והטעות שבטענות קורח קשורה לטעות שבעצם המחלוקת. ונראה לשאול יותר מכך, דממ״נ הוא. אם הטענה האמיתית שבבסיס המחלוקת היא מדוע נתמנה אליצפן שאינו ראוי, מדוע קורח לא הציג אותה אלא את הטענות לגבי ציצית ומזוזה, ואם חשב קורח שיש אמת בטענות לגבי ציצית ומזוזה, מדוע לא טען אותן כבר קודם לכן בלי קשר לטענה שלו על מינוי אליצפן.

אכן, אפשר היה לומר שהסיבה האמיתית למחלוקת קורח שנתקנא באליצפן, אינה באמת טענה צודקת אלא קנאה גרידא. בהתאם, קורח לא יכול היה להציג אותה בפומבי ולאסוף סביבו אנשים בגינה, ולכן בדה טענות הלכתיות, שייתכן שידע שאינן נכונות ולכן לא טען אותן קודם, ובעזרתן ערער על סמכותו של משה. הסבר זה מסביר היטב מדוע החל קורח במחלוקת דווקא כעת, ומדוע לא חשף את הטענה על אליצפן אבל כן חשף את הטענות הלמדניות לגבי ציצית ומזוזה.

אבל האמת שנראה שהטענה של קורח על מינוי אליצפן הינה טענה אמיתית, ולא רק קנאה בעלמא, שכן קורח היה באמת יותר ראוי ומתאים לתפקיד. וא״כ ההסבר לכך שטענה זו עוררה את המחלוקת אולם טענות אחרות הוצגו במחלוקת, אינו אלא שכל הטענות בעלות שורש אחד. קורח אחז בתפיסה שבגינה החליט שהוא היה צריך להתמנות לנשיא, ובגינה גם טלית שכולה תכלת או בית מלא ספרים צריכים להיות פטורים מציצית ומזוזה, בהתאם. ויש להבין מהי התפיסה הזו, ומדוע היא מוטעית.

הנה, מצוות ציצית ומצוות מזוזה, שתיהן, בעלות טעמים מיוחדים. הציצית, עניינה לזכור, כדכתיב, וראיתם אותו וזכרתם וכו׳, והתכלת של הציצית, אמרו חז״ל במנחות (דף מג), דומה לים, וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד. המזוזה, עניינה לשמור, כמו שאמר רבי יהודה הנשיא למלך בירושלמי מסכת פאה (פ״א ה״א), ואני שלחתי לך דבר שאתה ישן לך והוא שומר עליך, וכפי שמסופר בעבודה זרה (דף יא ע״א), שאמר אונקלוס לשלוחיו של אדריאנוס לגבי המזוזה, הקב״ה עבדיו מבפנים הוא משמרן מבחוץ. ע״ש. וכן בעוד מקומות.

ושני דברים אלו, זכירה ושמירה, הם דברים כמותיים, שניתן להשיג בכמה דרכים ואף להוסיף בהן. ככל שמעמידים יותר דברים לזיכרון, או דברים יותר משמעותיים, נעשית יותר זכירה, ובאופן דומה, ככל שמעמידים יותר דברים לשמירה, או דברים יותר משמעותיים, נעשית יותר שמירה. גם אם כמות הזכירה והשמירה שמתווספת הולכת ודועכת, דהיינו שהדבר הראשון שהושם לזכירה ושמירה גרם לתועלת הגדולה ביותר, וכל הדברים שבאים אח״כ מועילים באופן פוחת, בכל אופן ברור שעכ״פ ישנה תוספת מסויימת.

וכך סבר קורח. קורח הזניח את הציווי המדוייק של ה׳, בין לגבי מצוות ציצית, בין לגבי מצוות מזוזה ובין לגבי מינוי הנשיא לבני קהת, והתייחס לטעם ולעניין שמאחורי הדברים. קורח הבין שהעניין שמאחורי הציווי של מצוות ציצית הוא זכירה, ולכן טען שבטלית שכולה תכלת, שיש בה הרבה יותר תוספת לזכירה, יוצאים ידי חובה ולא צריך לקיים את הפרטים הפורמליים שבציווי המקורי של מצוות ציצית. כך גם לגבי מזוזה שהעניין שמאחוריה הוא השמירה, דודאי בבית מלא ספרים ישנה תוספת גדולה בשמירה, ולכן לא צריך לקיים את הדקדוקים הרשמיים של מה שציווה ה׳, כיון שהתועלת נעשית אפילו יותר בדרך זו.

זו גם המשמעות של הערעור של קורח על המינוי לנשיא קהת של אליצפן, שלמרות שבא מכוח ציווי ה׳ כמו ציצית וכמו מזוזה, משום שהעניין שמאחורי הציווי, למנות נשיא ראוי לבני קהת, יכול להתקיים בצורה לא פחות טובה, ואף יותר, אם ימונה הוא לנשיא, הרי שמינויו לנשיא אינו הפרה של הציווי. אי נמי, מינויו של קורח לנשיא הוא קיום יותר טוב לציווי, כיון שהוא מקיים באופן יותר מושלם את מהות הציווי, למנות נשיא ראוי, וקורח ראוי מאליצפן.

הרי שקורח לא טען שטלית שכולה תכלת היא בכלל הציווי של ציצית, וכן לא טען שבית מלא ספרים הוא בכלל הציווי של מזוזה וכן גם לא טען שמינויו לנשיא הוא בכלל אותו תוקף וציווי של מינוי אליצפן. קורח טען שלא צריך להתבונן בציווי, אלא בתועלת שמאחוריו, וכל עוד התועלת מתקיימת אין שום פגם אם מקיימים אותה באופן אחר. אי נמי, כאשר התועלת מתקיימת באופן יותר טוב מאשר הייתה מתקיימת אם היו פועלים כפי הציווי, ויש בנמצא לפעול באופן שמקיים את התועלת בצורה היותר טובה, החובה היא לפעול כך, וכגון למנות אותו לנשיא ולא את אליצפן.

אכן, הטעות של קורח הייתה שאין להתחשב בתועלת של מצווה או ציווי במטרה לחמוק מהציווי ולנסות להגיע לתועלת באופן אחר. כאשר ה׳ מצווה, צריך לקיים את הציווי, ודרך קיום הציווי או בנוסף לקיום הציווי, לכוון להשגת אותה תועלת שעומדת מאחורי הציווי. משום כך נדחו טענותיו של קורח לגבי מצוות ציצית ומזוזה, ומשום כך רק אליצפן היה יכול להתמנות לנשיא, ולא קורח: