בבהעלותך (פרק ט פסוק ו), ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ע"כ. ופרש״י, לפני משה ולפני אהרן, בשם הספרי, כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום, ולא יתכן לומר זה אחר זה, שאם משה לא היה יודע אהרן מניין לו. עכ״ל.
כלומר, קשה היה לרש״י מה ההסבר במילות הפסוק לפני משה ולפני אהרן, כי ההסבר הפשוט שקודם באו לפני משה ולאחר מכן באו לפני אהרן, אינו מסתבר. אם הטמאים אכן באו קודם למשה, אין טעם שימשיכו בשאלתם לאדם נוסף, לאהרן, אא״כ משה לא ידע לענות להם. ואם אכן משה לא ידע לענות לטמאים, קשה להניח שלטמאים היה צד שאהרן כן ידע לענות. אלא בהכרח ההסבר במילים לפני משה ולפני אהרן הוא אחר, שמדובר ששניהם ישבו שם בבית המדרש. במקרה זה, המילים לפני משה ולפני אהרן אינן מתפרשות כלפני משה ואח״כ לפני אהרן כי אם לפני משה ואהרן יחדיו.
קושי דומה, היה לרש״י לגבי בנות צלפחד, בפרשת פנחס (פכ״ז פ״ב), שם נאמר ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה. ע״ש. וכתב רש״י, ע״פ הספרי והגמ׳ בב״ב (דף קיט), לפני משה ואח״כ לפני אלעזר, אפשר אם משה לא ידע אלעזר יודע, אלא סרס המקרא ודרשהו דברי רבי יאשיה, אבא חנן משום רבי אלעזר אומר בבית המדרש היו יושבים ועמדו לפני כולם. עכ״ל. דהיינו ב׳ הסברים, האחד שכוונת הפסוק שקודם באו לפני אלעזר ורק אח״כ באו לפני משה, ולפי״ז צריך להפוך סדר הפסוק ולסרסו, והשני, כמו לגבי הטמאים, שבאו בנות צלפחד לפני כולם יחדיו.
ושואלים האחרונים, מדוע לגבי בנות צלפחד נוסף התירוץ של סרס המקרא ודרשהו, והרי התמיהה בשני העניינים, בנות צלפחד והטמאים, נראית לכאורה אותו הדבר, ואפילו אחת התשובות עליה היא אותה התשובה בדיוק. אם כן, צ״ב מדוע התירוץ שנאמר לגבי בנות צלפחד אינו יתכן לגבי הטמאים.
בעל האור יקרות כתב לבאר בזה, דהנה איתא בסוכה (דף כה), ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו׳, רבי עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו, שהיו עוסקין בנדב ואביהוא. ע״ש. ואלצפן היה נשיא, כדכתיב (פ״ג פ״ל) ונשיא בית אב למשפחות הקהתי אליצפן בן עוזיאל, ובסנהדרין נאמר שאין דנין את הנשיא אלא בבית דין של שבעים ואחת. משום כך, שאחד מהטמאים היה נשיא שאינו נדון אלא בהרכב החמור ביותר, אין סברא לומר שבאו לפני אהרן. זאת בניגוד לבנות צלפחד שהיו הדיוטות ואפשר שבאו לפני אלעזר.
אלא שהדבר צריך ביאור מכמה פנים. ראשית, בבבלי בסנהדרין לא מצינו, לכאורה, שאין דנים את הנשיא אלא בפני שבעים ואחת, אלא רק, כדאיתא במשנה (פ״א מ״ה), אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ע״ש. ואולי אזיל כמש״כ בירושלמי (פ״א הלכה ג), אין דנין לא את השבט, אמר רבי מתניה בנשיא שבטים היא מתניתא. אך אכתי צ״ב, דאלו שדנים אותן בע״א, הני מילי בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות ושאר עניינים נדונים בשלושה כהדיוטות.
שנית, צריך ביאור, דאם אכן טעון היה אליצפן בית דין של שבעים ואחת, מדוע משה לבדו כן היה מספיק עבורו. ואולי באמת לא היה טעון שבעים ואחת בעניין זה, אך בכל זאת מכיון שבדינים מסויימים הוא טעון הרכב בית דין כ״כ משמעותי, מראה הדבר על חומרת דינו, ולכן, משום שדינו בעלמא חמור, אין די לו ללכת אלא לפני משה.
עוד צ״ב, מדוע שאר הטמאים, שאין להם דין של נשיא, לא באו לפני אהרן, או שבמקום שכולם ילכו לשאול, ילך מהם נציג אחד שאינו אליצפן לפני אהרן. ומיהו נראה, שכיון שהיה בקרבם אחד שהוא נשיא, והוראה שיקבל אחד מן הטמאים תחייב את כולם, בין אם אחד מברר עבור כולם ובין אם כולם מבררים עבור כולם, לבירור יש חומרה כבירור שיש לו השלכה על נשיא.
אבל האמת שהדבר תמוה ביותר מטעם אחר, גם עם כל התמיהות הנ״ל תתיישבנה. הנה, טמאים אלו כלל לא באו לבקש דין. הם באו לברר הלכה מסויימת. בבירור הלכה של אופן מסויים, בניגוד אולי לדין, אין שום משמעות לזהות של מי שהציג את האופן, אלא רק לזהות של האופן עצמו. לכן, אין שום משמעות לכך שאליצפן שאל את ההלכה או שהייתה להלכה השפעה כלפיו, וחוזרת השאלה מדוע לא יכולה הייתה להישאל ההלכה, עקרונית, לפני אהרן.
ונראה, שהחילוק המשמעותי בין המקרה של בנות צלפחד למקרה של הטמאים, כפי שכבר נאמר, שהטמאים כלל לא באו לדון, אלא לברר מידע מסויים. הם רצו לדעת מה עושים באופן שלהם, שנטמאו ולא יכלו לעשות פסח. בניגוד אליהם, בנות צלפחד באו ממש לדון בדיני ממונות, לבקש להן נחלה. ההבדל בטיב השאלה, בין בירור הוראה בענייני איסור והיתר לבין דיון בדיני ממונות, הוא שמחלק בין המקרים.
כידוע, ישנן שתי רמות של סמיכות לרבנות, האחת היא יורה יורה, שמשמעותה לאפשר להורות ולמסור מידע לגבי הלכות, והשניה היא ידין ידין, שמאפשרת להיות דיין הדן בדיני ממונות. מקור החילוק בין הסמכויות, בגמרא בסנהדרין (דף ה ע״א), בן אחי יורד לבבל, יורה, יורה, ידין, ידין, יתיר בכורות, יתיר וכו׳. ע״ש.
בפשטות, וכך מקובל כיום, שהסמכות השניה של ידין ידין באה לאחר הסמכות של יורה יורה, רוצה לומר, יורה יורה היא תנאי הכרחי לה. כך, מי שמוסמך לידין ידין, כביכול מונח בזה שמוסמך גם להורות בבחינת יורה יורה. גם סדר מתן הסמכות שבגמרא, קודם יורה יורה ורק אח״כ ידין ידין, לא סותר לזה ואף קצת תומך בזה. אלא שהדבר אינו מוכרח, ואפשר שגם סמכות של ידין ידין אינה גוררת סמכות של יורה יורה, כפי שנכון להיפך.
ובאמת כך פסק הרמב״ם, פ״ד מהלכות סנהדרין ה״ח, חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה, יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר, או יתנו לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות, או יתנו לו רשות לזה ולזה אבל לא לדון דיני קנסות וכו׳. עכ״ד. ואדרבה, פתח הרב ז״ל בחכם מופלא שאפשר שיקבל הסמכה לדון אך לא להורות. ידין ידין ולא יורה יורה.
אם כן, אפשר שיתרו שייעץ למשה להעמיד דיינים שיעזרו למשה, שהיה עומד בדין מערב עד בוקר, לדון את ישראל, לא ייעץ, ובהתאם משה לא פעל, אלא למתן סמכות לדון דיני ממונות. כך פשטות הלשון בכל הפרשה שם (פי״ח מפסוק יג) לגבי מינוי הדיינים, לשון של דין ומשפט. ושפטו את העם בכל עת, וכל הדבר הקטון ישפטו הם. ויתר על כן, לגבי משה הלשון היא אחרת, ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו, והזהרתה אתהם את החוקים ואת התורות והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. ומשמע שמשה לא עסק רק בשפיטה, דהיינו דין, אלא גם בהוראת הוראות איסור והיתר. וכן איתא במכילתא שם, והתורות אלו ההוראות.
לפיכך, משום שרק למשה הייתה סמכות גם לדון וגם להורות, בעניין של הטמאים לנפש אדם שהיה הוראה, רק למשה הייתה הסמכות לתת אותה. לכן לא ייתכן שהטמאים באו לפני אהרן לבדו. אך בעניין של בנות צלפחד, שהיה דין, לא רק למשה הייתה הסמכות אלא גם לרבים נוספים, וביניהם, כנראה, אלעזר, ומשום הכי אפשר שפנו אליו.
ואם תאמר, אם נכון הדבר שרק למשה ישנה הסמכות להורות אבל לאהרן לא, ואם נכון הדבר שמשום כך לא יכול להיות שפנו לאהרן, איך העלה רש״י את האפשרות, בשלב של השאלה, אם משה לא היה יודע אהרן מניין לו, דהיינו שבאו לשאול את אהרן לאחר ששאלו את משה, והרי, כפי שנתבאר, לא שייך לשאול את אהרן בענייני הוראה.
ויש ליישב, דלבוא לפני אהרן בדבר שאין לו סמכות לגביו ולא ללכת ישירות למשה, הוא דבר שאינו מסתבר בעליל. בלאו הכי, גם אם אהרן ידע את ההלכה, הוא לא יכול לסייע בדבר בלי לרתום את משה, בעל הסמכות היחידי, לעניין. לכן התירוץ סרס המקרא ודרשהו אינו ייתכן. אך האופן של רש״י הוא אחר, שהטמאים באו אל אהרן אחרי שהיו אצל משה ולא ידע את ההלכה. באופן זה, אכן שייך ללכת לאהרן ולברר עימו את ההלכה וצדדיה, ולאחר מכן ללכת עם הידע של אהרן למשה כדי שיפסוק את ההלכה ויורה אותה באופן רשמי. ובאמת, על כך לא קשה דבר, מלבד הקושי שכתב רש״י, אם משה לא היה יודע אהרן מניין לו, ודו״ק:
תגובות
הוסף רשומת תגובה