צדקה ותענית בברכות, דף ו ע"ב, אגרא דתעניתא צדקתא. ע"כ. פירוש, השכר על התענית הוא הצדקה שנותנים לערב לפרנסת העניים שהתענו היום. כך ע"פ רש"י. בדף לב עמוד ב ישנה גם כן התייחסות לתענית ולצדקה, אמר רבי אלעזר גדולה תענית יותר מן הצדקה, מאי טעמא זה בגופו וזה בממונו. ע"כ. וצריך להבין את היחס שבין שתי האמירות, שבעוד מהאמירה הראשונה שההגעה לזכות של צדקה היא השכר של התענית משמע שהצדקה גדולה מהתענית, שאלמלא כן הרי היה לנו לומר שהשכר של התענית הוא עצם הזכות של התענית עצמה ולא הזכות של הצדקה המסונפת אליה, האמירה השנייה אומרת בדיוק להיפך, גדולה תענית יותר מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו. המהרש"א בחידושי אגדות ביאר את דברי הגמרא בדף ו באופן אחר מרש"י, כדי שלא יהא נהנה מתעניתו בממונו שיעור מה שלא אכל ושתה היום, לכך יתן שיעור הממון זה שנהנה לצדקה. עכ"ל. דהיינו שהתענית נשלמת ומזדכים בעבורה על ידי הצדקה הניתנת לאחר מכן, הואיל והצדקה מקזזת את הנאת השכר המורווחת לו מן התענית. ובעצם, כאשר נותן את הצדקה שלאחר התענית הרי הוא זוכה בשכר של תענית, וכ"כ המהרש"א בדף ל...

המאור הקטן בבא (פרק יב פסוק ב), החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה. ע"כ. התורה מצווה אותנו לקדש את החודש, כלומר לקבוע מתי יחול ראש החודש על פי מולד הירח. בניגוד לאומות העולם שלהם יש לוח שנה שמבוסס על השמש, לוח קבוע וסטטי, הלוח העברי מבוסס על הירח שמשתנה בכל חודש. זהו הביטוי לייחודיות של עם ישראל, שלא רק חי לפי הזמן אלא יוצר ומקדש אותו. הבינה המלאכותית מביאה בקשר לזה את המדרש הידוע במסכת חולין (דף ס ע"ב), רבי שמעון בן פזי רמה (בראשית פ"א פט"ז) ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה לכי ומעטי את עצמך. ע"ש. והשאלה עולה מאליה, במה חטא הירח שטען טענה טובה ובתגובה לכך נתמעט. ההסבר הפשטני הוא שהירח נענש מתוך שדיבר בקנאה וגאווה. הירח רצה להיות המאור היחיד ובבקשתו רצה לצמצם את השמש. הקב"ה הראה לו שגם אם יש אמת בדבריו, הדרך שבה הוא הביע אותם הייתה שגויה. במקום לדבר מתוך ענווה ורצון לתקן, הירח דיבר מתוך רצון להתגדל על חשבון הזולת ולכן נתמעט ה...

איך פורכים קל וחומר בוארא (פרק ו פסוק יב), וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים. ע"כ. ואיך ישמעני פרעה, אומר רש"י, זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה. ונראה לדון במבנה המופשט של קל וחומר וכיצד פורכים אותו. בבבא קמא, במשנה בדף כד ע"ב, נחלקו חכמינו במחלוקת ידועה וא"ד, שור המזיק וכו' ברשות הרבים משלם חצי נזק, ברשות הניזק רבי טרפון אומר נזק שלם וחכמים אומרים חצי נזק. אמר להם רבי טרפון ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים שהוא פטור, החמיר עליהן ברשות הניזק לשלם נזק שלם, מקום שהחמיר על הקרן ברה"ר לשלם חצי נזק אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק לשלם נזק שלם. אמרו לו דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה ברה"ר חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק. אמר להם אף אני לא אדון קרן מקרן אני אדון קרן מרגל, ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברה"ר החמיר בקרן, מקום שהחמיר על השן ועל הרגל ברשות הניזק אינו דין שנחמיר בקרן. אמרו לו דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה ברה"ר חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק. ע"ש. ר' טרפון וחכמים נחלק...

שירדו מנכסיהם בשמות (פרק ד פסוק יט), ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. ע"כ. ופרש"י, כי מתו כל האנשים, מי הם, דתן ואבירם, חיים היו אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת. עכ"ל. ומקור הדבר בגמרא במסכת נדרים (דף סד ע"ב) שהביאה בעניין שימוש בדבר הנולד כפתח להתרת נדרים, מאי טעמא דרבי אליעזר אמר רב חסדא דאמר קרא כי מתו כל האנשים והא מיתה דנולד הוא מכאן שפותחין בנולד, ורבנן מאי טעמייהו קסברי הנהו מי מייתי והא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם, אלא אמר ריש לקיש שירדו מנכסיהן. ע"כ. כלומר, השבועה שנשבע משה ליתרו שלא יחזור למצרים יכולה להיות מותרת משום שינוי המצב שהאנשים המבקשים את נפש משה מתו, ומיתה היא דבר הנולד, או שירדו מנכסיהם וכיוון שהעניות היא דבר המצוי אין זה כנולד. ואם תאמר ומה בכך שירדו מנכסיהם וחשובים כמתים, הרי כל עוד אינם מתים ממש יכולים הם לבקש את נפשו של משה, מבאר הרא"ש שכיוון שעניים הם לא היו יכולים להזיקו שאין דבריהם נשמעים. ואם תוסיף לשאול מדוע עניות נחשבת לדבר המצוי י...

ברוך שם יעקב ומשה בויחי (פרק מט פסוק א), ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. ע"כ. מביא רש"י, ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים. עכ"ד. והדברים מובאים בגמרא במסכת פסחים (דף נו ע"א), ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו, אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.  וממשיכה הגמרא, אמרי רבנן היכי נעביד, נאמרוהו לא אמרו משה רבינו לא נאמרוהו אמרו יעקב, התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי, אמר רבי יצחק אמרי דבי רבי אמי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער התחילו עבדיה להביא בחשאי, אמר רבי אבהו התקינו שיהו אומרים אותו בקול רם מפני תרעומת המינין ובנהרדעא דליכ מינין עד השתא אמרי לה בחשאי. ע"כ. כלומר, כמו בת המלך שאוכלת המאכלים בהסתר משום שהיא צריכה את המאכלים אך מצטערת שהדבר יתג...

קטן ובן נח בנח (פרק ט מפסוק ד), אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם. ע"כ. הרי חלק משבע מצוות שנצטוו בהן בני נח, אכילת איבר מן החי ושפיכות דמים. כתב הרמב"ם מהלכות מלכים (פרק י ה"ב), ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצוות. עכ"ל. והביא החתם סופר בשו"ת (יו"ד סי' שיז) שנשאל על כך, והרי לא ניתנו השיעורים אלא לישראל לבד וכבר כתב הרא"ש בתשובה דזמן גדלות לבת יב ולבן יג שנה והבאת שערות ושיעורן הכל בכלל שיעורין שנאמרו הלכה למשה מסיני וכיוון שאין שיעורין לבן נח מאי טעמא יפטר הקטן. והשיב החתם סופר שהקריטריון אצל בן נח אכן אינו אותם שיעורים של בת שתים עשרה ובן שלוש עשרה והבאת שערות כמו בישראל אלא כל ששכלו שלם כראוי הוה גדול ופחות מזה הוא קטן. והנה, ישנו כלל בגמרא בסנהדרין (דף נט ע"א) ליכא מידעם דלישראל שרי ולנכרי אסור, דהיינו שאין דבר שמותר לישראל ואסור לנכרי. לפי זה כתבו האחרונים שכמו שעכו"ם ק...

אל תרגזו בויגש (פרק מה פסוק כד), וישלח את אחיו וילכו ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך. ע"כ. פרש"י, אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך. עכ"ד. ופירוש תרגז, מבאר רש"י במסכת תענית (דף י ע"ב) תתעו, דהיינו שיתעו בדרך מפני שיעסקו בדבר הלכה. כאמור, הגמרא בתענית (שם) פירשה את הפסוק אל תרגזו בדרך, אמר רבי אלעזר אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה שמא תרגז עליכם הדרך. אך התוספות (ד"ה אל) הביאו דברי חז"ל אחרים, ויש מדרש אל תפסיקו מדבר הלכה. עכ"ל. ולשון המדרש בבראשית רבה הוא אל תעמידו עצמכם מדברי תורה. ע"ש. ובפשטות חולק המדרש על הגמרא, שלפי הגמרא יש להפסיק מדבר הלכה על מנת שלא יתעו בדרך מתוך התעסקותם בדבר אחר, ולפי המדרש אין להפסיק מדבר הלכה לצורך מעבר מוצלח של הדרך. על דברי רבי אלעזר תמהה הגמרא (שם) איני, והאמר רבי אלעאי בר ברכיה שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהן דברי תורה ראויין להישרף וכו', ומיישבת לא קשיא, הא למיגרס הא לעיוני. ע"כ. הרי מבחינה הגמרא בין לימוד של שינון וציון לבין לימוד של עיון וליבון שהראשון הכרחי והאחרון בעייתי. ויית...