שני גדיי עיזים בתולדות (פרק כז פסוק ט), לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עיזים טובים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. ע"כ. שני גדיים, מבאר רש"י, האחד הקריב לפסחו והאחד עשה מטעמים, דהיינו חגיגה. האחרונים מבארים שהדבר הועיל לעניינו של יעקב, שכן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, מה שימנע מיצחק להוסיף ולאכול לאחר מטעמיו של יעקב את מטעמיו של עשיו. הבית הלוי הביא את דברי המדרש רבה (סה יד), טובים לך וטובים לבניך טובים לך שעל ידן אתה נוטל הברכות וטובים לבניך שעל ידן מתכפר להם ביום הכפורים אחד לה' ואחד לעזאזל ותמה מה כוונת המדרש ומה שייכים לכאן שעירי יוה"כ. עוד יש להבין, כתב הבית הלוי, מדוע רבקה עשתה כ"כ השתדלות עבור ברכות העוה"ז שבהן ברך יצחק את יעקב, ומדוע גם הייתה לו סייעתא דשמיא כה גדולה עבור ברכות אלו. ועוד קשה, שהרי היום רואים שבעיקר בני בניו של עשיו נהנים ומתברכים בענייני העוה"ז ולא בני בניו של יעקב שנתברך בברכות אלו. השיב הבית הלוי, כי נראה שיעקב אבינו מיאן מלילך לקבל הברכות מפני שידע שהברכות יהיו מענייני העולם הזה והן יותר מתאימות לעשיו, ומשום הכי גם יצח...

נעשה שותף בבראשית (פרק ב פסוק א), ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. ע"כ. אמרו חז"ל בגמרא בשבת (דף קיט ע"ב), אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכולו, דאמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך ה במעשה בראשית, שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו. ע"כ. כלומר, ויכלו בלשון רבים, הקב"ה והמתפלל בערב שבת ואומר ויכולו. וכיצד ואיך נעשה שותף להקב"ה, מבאר המהרש"א בחידושי אגדות, כי האומר ויכולו הרי הוא מעיד על מעשה בראשית והרי הוא נעשה שותף עם הקדוש ברוך הוא כי בלתי עדותו לא יוודע עשייתו, וכמו שהעשייה לא היה רק במאמר וכו' כן עדותו במאמר והו"ל שותף במאמר. והוסיף המהרש"א לבאר את ההתייחסות בגמרא לכך שאפילו יחיד צריך לומר ויכולו, רוצה לומר אפילו יחיד שאין עדותו עדות גמור במקום אחר, אף על פי כן צריך לומר ויכולו להיעשות שותף של הקדוש ברוך הוא בעדותו זאת באמירה בעלמא. עכ"ד. כלומר, אפילו שעבור עדות גמורה צריכים שני עדים, יש ערך של עדות ושותפות גם בעד אחד, אולי משום שבצירוף...

וידבר קשות במקץ (פרק מב פסוק ז), וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר איתם קשות ויאמר אליהם מאין באתם ויאמרו מארץ כנען לשבור אוכל. ע"כ. יוסף נעשה לאחיו כנכרי בדברים לדבר עימם קשות, כ"כ רש"י. והתמיהה ברורה, מדוע נהג יוסף בדרך זו להסתיר זהותו מאחיו ולהקשות עליהם בדיבור ובמעשה. וכתב הרמב"ן (פסוק ט), כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחווים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו וכו', וכיוון שלא ראה בנימין עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה. ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם וכו' כי היה אביו בא מיד בלא ספק, ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני. עכ"ד. הרי נתבאר שיוסף נהג כיצד שנהג על מנת לקיים את חלום האלומים שבו גם בנימין משתחווה לו, ולאחר מכן את חלום השמש הירח והכוכבים שבו אביו משתחווה. אך לא נתבאר בזה מה העניין במעשה גביע הכסף שנמצא באמתחת בנימין, שנראה על פניו ח"ו כהתעמרות מבלי קשר לקיום החלומות ולהבאת...

אל תשפכו דם בוישב (פרק לז פסוק כב), ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. ע"כ. ומדוע אמר להם ראובן כן, אומר רש"י, רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבוא הוא ויעלנו משם, אמר אני בכור וגדול שבכולן לא יתלה הסרחון אלא בי. עכ"ד. אכן, זה המניע של ראובן כלפי עצמו להציע הצעה זו, אך עדיין יש להבין מה הסיבה של האחים לקבל אותה. במה שונה מבחינה מהותית ליתן את יוסף בבור בלי מים ועם נחשים ועקרבים, כפי שאומר המדרש הידוע, מאשר להורגו ולהשליכהו באחד הבורות, כפי שהציעו האחים בפסוקים הקודמים. דקדק הרמב"ן שלא שכנע ראובן את האחים שלא ישפכו את דמו של יוסף אלא אמר אל תשפכו דם, דהיינו בעלמא, כי הראה עצמו שלא יאמר כן לאהבתו רק שלא יהיו שופכים דם, לימד אותם שאין עונש הגורם כעונש השופך דם בידיו. עכ"ד. ראובן שכנע את האחים לא דרך אהבה וחמלה מסויימת ליוסף מפני שהוא אח שלהם כי אם על ידי חילוק בחומרה בין השופך דם באופן ישיר לבין הגורם למיתה כגון זו שמוריד את חבירו לבור ולאחר מכן תיגרם לו מיתה ממי...

הידור נר חנוכה בשבת (דף כא ע"ב), תנו רבנן מצוות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. ע"כ. אם כן, עיקר מצוות הדלקת הנרות היא להדליק נר אחד בכל לילה ובנר זה יוצאים כל בני הבית, המהדרין עושים נר אחד לכל אחד ואחד מבני הבית והמהדרין מן המהדרין מוסיפים נרות בכל יום או להפך לדעת בית שמאי. ובעניין הידור מצווה בכל התורה למדנו במסכת בבא קמא (דף ט ע"ב) אמר ר' זירא בהידור מצווה עד שליש במצווה. ע"כ. ופרש"י, שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור, דתניא (שבת דף קלג ע"ב) זה קלי ואנווהו התנאה לפניו במצוות, עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה. עכ"ד. והתוספות (ד"ה עד) פירשו אחרת, שאם מצא אתרוג כאגוז כמו ששיערו חכמים ואחד גדול ממנו שליש יקנהו. עכ"ד. היינו גדול בגודלו בשליש, ויש שפירשו שגדול כלשהו ויקר בדמים בשליש. ולא הסכימו התוס' לדעת רש"י מפני שמ...

שני מחנות בוישלח (פרק לב פסוק ט), ויאמר אם יבוא עשיו אל המחנה האחת והיכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה. ע"כ. ויש לשאול, מדוע לא חילק יעקב את המחנה לחלקים מרובים יותר משניים, שאז אם יבוא אל המחנה האחת והיכהו יוכלו כל שאר המחנות להינצל. ואם תאמר בדוחק שרק הכאה של מחנה בגודל מחצית מספיקה לעכב, הרי ודאי שהכאה של שני מחנות קטנים שצריך להגיע מזה לזה תעכב הרבה יותר. הנה, בספר חנוכת התורה ביאר את דברי המדרש שמחנה אחת הייתה רחוקה ממחנה השנייה מהלך יום, שידוע שיעקב הלך במחנה הראשון ורבקה הלא אמרה (פרק כז פסוק מה) למה אשכל גם שניכם ביום אחד, דהיינו שיעקב ועשיו ימותו ביום אחד. אם כן, חישב יעקב, אם יהרוג עשיו המחנה הראשון ח"ו ויעקב בתוכם, בהכרח ימות גם עשיו באותו היום קודם שיגיע למחנה השני ואלו ינצלו ולכך הפריד ביניהם מהלך יום. ואף שדברי חנוכת התורה יפים עד למאוד, גוברת בעטיים השאלה שנשאלה בתחילה. מדוע לא חילק יעקב את המחנה לחלקים מרובים מרוחקים, ואולי אף יכול היה להפריש את עצמו מן השאר ולהרחיק מהלך יום משאר המחנות ולתחום בכך את המרחק אליו עשיו יכול להגיע מחוץ לאזור שאר המחנות. הנה, יעקב התקין...

חפצא של ערבית בויצא (פרק כח פסוק יא), ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא. ע"כ. ורבותינו פירשו, מביא רש"י, לשון תפילה כמו ואל תפגע בי (ירמיה פרק ז פסוק טז), ולמדנו שתקן תפילת ערבית. עכ"ד. ונחלקו התנאים, כמובא במסכת ברכות (דף כז ע"ב) על דברי המשנה תפילת ערבית אין לה קבע, מאי אין לה קבע, אילימא דאי בעי מצלי כוליה ליליא ליתני תפילת הערב כל הלילה, אלא מאי אין לה קבע וכמאן דאמר תפילת ערבית רשות, דאמר רבי יהודה אמר שמואל תפילת ערבית רבן גמליאל אומר חובה ורבי יהושע אומר רשות. ע"כ. ושאלו התוס' (דף כו ע"א ד"ה טעה), מדוע אם טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתיים, וכן מדוע אם טעה ולא אמר בתפילת ערבית יעלה ויבוא צריך לחזור אלמלא הטעם שאין מקדשים את החודש בלילה, והרי תיפוק ליה שתפילת ערבית רשות. ענו התוס' וביארו דין יסודי בתפילת ערבית, שמה שאומרים שתפילת ערבית היא רשות, היינו לגבי מצווה אחרת והיא עוברת שאז אומרים תידחה תפילת ערבית מפניה אבל לחינם אין לו לבטלה. עכ"ד. הפני יהושע (דף כו ע"ב) מבאר את טעמי הצ...