לבתר איסורא לא מצי מבטיל בפסחים (דף ו ע"ב), אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל וכו', אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה. וכי משכחת ליה לבטליה, דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל, דאמר רבי אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה. ע"כ. פירוש, הבודק את החמץ צריך בנוסף לבטל בלבו את החמץ, וטעם הדבר משום גזירה שמא לא יבדוק היטב וימצא בפסח חמץ חשוב שאינו בטל מעצמו ויעבור עליו בב"י ובב"י. לכן מבטל בשעת הבדיקה כך שלא יעבור על אותה חתיכת חמץ חשובה שעלול למצוא. שואלת הגמרא, אם זהו החשש הרי שדי בזה שיבטל את חתיכת החמץ מיד כשימצא אותה ולא צריך להזקיק לביטול מלכתחילה. ומיישבת הגמרא, אנו חוששים שמא ימצא את החמץ לאחר זמן איסורו ואז כבר לא יוכל לבטל את שאינו שלו, כפי שאמר רבי אליעזר ששני דברים אינם ברשותו של אדם ובינהם חמץ משש שעות ולמעלה. הנה נתבאר בגמרא שלא ניתן לבטל את החמץ לאחר זמן איסורו מפני שאז כבר אינו ברשותו. עניין ביטול חמץ עצמו, נחלקו בו הראשונים. דעת תוס' הפ...

בטעם וגדר בדיקת חמץ בפסחים (דף ב ע"א), אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. ע"כ. וכתב רש"י, בודקין, שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא. עכ"ל. כלומר, שאם לא יבדוק וישאר אצלו חמץ נמצא עובר על איסור של בל יראה ובל ימצא על החמץ שאצלו אפילו אם אינו בא לאוכלו, וזהו הטעם שבודקים את החמץ. התוס' הביאו את רש"י והקשו, וקשה לר"י, כיוון דצריך ביטול כדאמר בגמרא (דף ו ע"ב) הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל, ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבוא לאוכלו וכו'. עכ"ד. כלומר, לא תיקנו בדיקה כדי שלא יעבור על ב"י וב"י, שכן עבור זה די בביטול, אלא באו חכמים ותיקנו לבדוק מתוך חשש שמא יבוא לאוכלו. ומה שכתב רש"י שהבדיקה במשנתינו היא כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא, אפשר לומר בפשטות שהוא משום שלמד את המשנה באופן שלא ביטל, שאז באמת הבדיקה עוזרת לכך שלא יעבור בב"י וב"י, ונמצאת דעתו של רש"י קרובה עקרונית לדעת התוס'. גם לרש"י אין הבדיקה נצרכת לעני...

הסבה וספקות הגמרא בפסחים, דף קח ע"א, אומרת כך, יין, איתמר משמיה דרב נחמן צריך הסיבה ואיתמר משמיה דרב נחמן אין צריך הסיבה ולא פליגי, הא בתרתי כסי קמאי והא בתרתי כסי בתראי. ממשיכה הגמ’ ואומרת, אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא, אמרי לה להאי גיסא תרי כסי קמאי בעו הסיבה, דהשתא הוא דקא מתחלא לה חירות, תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה, מאי דהוה הוה, ואמרי לה להאי גיסא אדרבה תרי כסי בתראי בעו הסיבה, ההיא שעתא דקא הויא חירות, תרי כסי קמאי לא בעו הסיבה, דאכתי עבדים היינו קאמר. ע"ש. הרי שהסתפקו בגמרא האם שתי הכוסות הראשונות טעונות הסבה או שמא השתיים האחרונות טעונות הסבה. בכל מקרה, מסקנת הגמרא היא דהשתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי, אידי ואידי בעו הסבה, גם הראשונות וגם האחרונות. שאל הר"ן, הרי קי"ל בעלמא שבספק דרבנן הולכים לקולא, ואם כן היה צריך כאן להקל גם בשתי הכוסות הראשונות לא להצריך הסבה, שכן ספק אם הן חייבות בכך, ואח"כ להקל גם בשתי הכוסות האחרונות מאותו הטעם. השיב הר"ן בתחילה, שאכן הדין היה צריך להיות לקולא, אלא שמכיון שלא מדובר בטירחה הולכים בזה לחומרא, אך לאחר מכן הוסיף...

  הגדה של פסח ניסן תשפ"א אמרי האזינה ה׳ בינה הגיגי הכנת ליל הסדר יין יהדר אחר יין יפה למצות ארבע כוסות, ואם יש בנמצא יין אדום יפה כמו הלבן, וגם הוא כשר כמו הלבן, מצוה בו יותר מבלבן, שנאמר אל תרא יין כי יתאדם, משמע שחשיבותו של יין הוא כשהוא אדום, ועוד לפי שיש בו זכר לדם שהיה פרעה שוחט ילדי בני ישראל, ובמדינות שהאומות טפשים וסכלים להעליל עלילות שקרים נמנעו מליקח יין אדום לפסח. הכוסות יהיו שלימות בלי שום פגימה, ומודחות יפה, ויחזיק לכל הפחות רביעית. מצות המצות שהם לצאת בהם ידי חובת אכילת מצה בשתי לילות הראשונות, נקראות מצות מצוה, וצריכין לעשותן לשם מצוה על ידי ישראל גדול בן דעת שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד ואשה בת שנים עשר שנה ויום אחד. ובכל העשיות יאמר העושה "לשם מצת מצוה" אפילו בשאיבת המים. המהדרים אופין המצות של מצוה בערב פסח אחר חצות היום, שהוא זמן הקרבת קרבן פסח, וכיון שאז הוא אחר זמן איסור חמץ, טוב שיבטל בפירוש את הפירורים ויאמר בלשון שהוא מבין ענין זה: כל פירורים שיפלו בשעת לישה ועריכה, וכן הבצק שידבק בכלים אני מבטל ומפקיר אותם.  כרפס לצורך טיבול הראשון שהוא כרפס נוה...