בטעם וגדר בדיקת חמץ
בטעם וגדר בדיקת חמץ
בפסחים (דף ב ע"א), אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. ע"כ. וכתב רש"י, בודקין, שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא. עכ"ל. כלומר, שאם לא יבדוק וישאר אצלו חמץ נמצא עובר על איסור של בל יראה ובל ימצא על החמץ שאצלו אפילו אם אינו בא לאוכלו, וזהו הטעם שבודקים את החמץ.
התוס' הביאו את רש"י והקשו, וקשה לר"י, כיוון דצריך ביטול כדאמר בגמרא (דף ו ע"ב) הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל, ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבוא לאוכלו וכו'. עכ"ד. כלומר, לא תיקנו בדיקה כדי שלא יעבור על ב"י וב"י, שכן עבור זה די בביטול, אלא באו חכמים ותיקנו לבדוק מתוך חשש שמא יבוא לאוכלו.
ומה שכתב רש"י שהבדיקה במשנתינו היא כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא, אפשר לומר בפשטות שהוא משום שלמד את המשנה באופן שלא ביטל, שאז באמת הבדיקה עוזרת לכך שלא יעבור בב"י וב"י, ונמצאת דעתו של רש"י קרובה עקרונית לדעת התוס'. גם לרש"י אין הבדיקה נצרכת לעניין האיסור מן התורה של ב"י וב"י במקום שכבר בוצע ביטול, אלא רק מדרבנן, מן הסתם, מפני חשש שמא יבוא לאוכלו.
רע"ב על המשנה כתב כי טעם הבדיקה הוא כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא אם יהיה חמץ בביתו בפסח, ואע"ג דבביטול בעלמא סגי, חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפיפייה וימלך על ביטולו ויחשוב עליה לאוכלה ויעבור על בל יראה ובל ימצא. הלכך, אומר הרע"ב, בודקים את החמץ כדי לבערו מן העולם. עכ"ד. תיקנו בדיקה, לפי הסבר זה, מפני איסור בל יראה ובל ימצא ואפילו אם עושה ביטול משום שחששו שמא יבוא וימלך על ביטולו.
ובאמת לרש"י יש מציאות של חזרה מביטול, מבאר הקה"י (סי' א), מפני שלדעתו בדף ד דין ביטול נלמד מהפסוק תשביתו וגדרו הוא שמבטלו בליבו ואינו רוצה בקיומו נחשב מושבת אצלו, ומדעתו זו אפשר לחזור, להימלך ולהתחייב בב"י וב"י. מנגד, לדעת התוס' ביטול הוא מדין הפקר ומהפקר לא ניתן לחזור וכן אי אפשר לזכות בחמץ לפי שאין זכיה באיסורי הנאה. לכן לתוס' לא ניתן לחזור מהביטול ולהימלך בעוד לרש"י ניתן.
והנה יש לחקור בגדר הבדיקה גופא מהו גדר חיובה, האם האדם מצווה לקום ולבדוק את החמץ או שמא שהבדיקה היא רק היכי תימצי וצורת פעולה כיצד להישמר מן החמץ בפסח. ועל פניו יש לתלות את הדבר בפלוגתת רש"י ותוס'. אם בודקים את החמץ רק עבור המטרה הסופית שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא, כפי שכתב רש"י, אזי גדר חובת הבדיקה אינו גדר חיובי לבוא ולבדוק על כל פנים אלא הדבר נגזר מהאיסורים בל יראה ובל ימצא, כמו שבודקים מאכל מפני תולעים שהעיקר אינו הבדיקה אלא התולעים. אך אם תיקנו בדיקת חמץ מתוך חשש שמא יבוא לאכול חמץ אע"פ שביטלו, יותר נראה שהתקנה מתוקנת ועומדת בכל מקרה עד שיתפרש אחרת.
ויש להעיר כי לרש"י שבודקים כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא, מלבד מה שייתכן שמודה מהותית לתוס' ובמשנה מדובר בשלא ביטל, ייתכן כי כשהתורה אמרה לא לך חמץ כוונתה בכך לצוות על האדם שיפעל באופן חיובי בדרך של בדיקה כדי שלא תהיה מציאות של יראה לך חמץ.
ועל כל פנים, ישנן כמה נפקותות בחקירה זו.
מברכים על בדיקת חמץ ואין מברכים על בדיקת תולעים, ומכך לכאורה מוכח שהבדיקה היא מצווה חיובית ולא רק היכי תימצי שלא לעבור באיסור בל יראה ובל ימצא, כי לא מסתבר שתהא ברכה על דבר שהוא רק היכי תימצי להימנע מאיסור.
אם נשתייר חמץ בבית לאחר הבדיקה ולא עשה ביטול, לדעת הרא"ש והטור עובר עליו מלמפרע בשוגג, ודומה הדבר לבדיקת תולעים שאם בדק ובכל זאת אכל תולעים הרי עובר עליהם בגדר שוגג. ברם, ישנם ראשונים שכתבו שאם בדק יוצא מידי איסור בל יראה ובל ימצא מאחר שבדק כפי כוחו והוא בבחינת אונס רחמנא פטריה, ולשיטתם נדמה שבדיקה הוא עניין עצמי וחיובי, שהאדם מחוייב לבוא ולבצע בדיקה, ומאחר שביצע בדיקה שוב הרי הוא אנוס ביחס לחמץ שנשאר ורחמנא פטריה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה