לבתר איסורא לא מצי מבטיל
לבתר איסורא לא מצי מבטיל
בפסחים (דף ו ע"ב), אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל וכו', אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה. וכי משכחת ליה לבטליה, דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל, דאמר רבי אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה. ע"כ. פירוש, הבודק את החמץ צריך בנוסף לבטל בלבו את החמץ, וטעם הדבר משום גזירה שמא לא יבדוק היטב וימצא בפסח חמץ חשוב שאינו בטל מעצמו ויעבור עליו בב"י ובב"י. לכן מבטל בשעת הבדיקה כך שלא יעבור על אותה חתיכת חמץ חשובה שעלול למצוא. שואלת הגמרא, אם זהו החשש הרי שדי בזה שיבטל את חתיכת החמץ מיד כשימצא אותה ולא צריך להזקיק לביטול מלכתחילה. ומיישבת הגמרא, אנו חוששים שמא ימצא את החמץ לאחר זמן איסורו ואז כבר לא יוכל לבטל את שאינו שלו, כפי שאמר רבי אליעזר ששני דברים אינם ברשותו של אדם ובינהם חמץ משש שעות ולמעלה.
הנה נתבאר בגמרא שלא ניתן לבטל את החמץ לאחר זמן איסורו מפני שאז כבר אינו ברשותו. עניין ביטול חמץ עצמו, נחלקו בו הראשונים. דעת תוס' הפשוטה ביותר, שביטול חמץ פועל מדין הפקר, שבא ומפקיר את חמצו וכך כבר לא עובר עליו. לפי הסבר זה מובן היטב מדוע חמץ שאינו ברשותו אינו ניתן לביטול, כי כך הדין גם כשרוצה אדם להפקיר דבר שאינו ברשותו. דעת הרמב"ן (בדף ד) כי ביטול אינו מדין הפקר, אלא מפני שחמץ האסור בהנאה התורה עשתו כאילו ברשותו מפני שדעתו עליו ורוצה בקיומו. אם כן, כאשר אדם מבטל חמצו, אינו חושב עליו ואינו רוצה בקיומו, התורה כבר לא עושה את החמץ ברשותו וכך אינו עובר עליו. כל עוד החמץ ברשותו של אדם, יכול זה לבוא לבטל את החמץ ולחשוב על הדחיה שלו ממנו וכך למנוע את ייחוס החמץ אליו. ברם, אם כבר החל זמן איסורו של החמץ, שוב החמץ כבר אינו ברשותו ואין שום משמעות לביטולו כדי להפסיק לייחס את החמץ אל האדם. לשיטת רש"י ביטול אינו משום הפקר כתוס' ואינו משום מחשבת אי הרצון בחמץ של הרמב"ן המועילה רק כשהחמץ ברשותו. לפי רש"י, על ידי שמסיח דעתו מן החמץ ומשווי ליה כעפרא במחשבתו מקיים בזה השבתה.
ומדוע חמץ לאחר זמן איסורו לאו ברשותיה קיימא, מבואר ברש"י (ב"ק דף כט) שהוא משום דכל היכא דאיתיה אסור בהנאה. באופן דומה כתב רש"י לגבי שור הנסקל (שם דף מה) אחר שנגמר דינו שאם מכרו אינו מכור ואם הקדישו אינו מוקדש, מפני שכבר נאסר בהנאה בשעה זו. הרי משום שהחמץ אסור בהנאה ממילא החמץ אינו ברשותו וממילא גם אינו יכול לבטלו. אך האמת שנחלקו הראשונים האם איסורי הנאה נחשבים כממונו אם לא ופרסו את דעותיהם במקרים ואופנים רבים. ועכ"פ, תינח לסוברים שאיסורי הנאה אינם נחשבים ממונו, חמץ לאחר זמן איסורו הרי איסורו בהנאה גורם לו להיות מחוץ לרשותו, אך לסוברים שאיסורי הנאה נחשבים כממונו צריך להבין מדוע לאחר זמן איסורו לא ניתן לבטלו.
האחרונים כתבו טעם נוסף מדוע לא ניתן לבטל את החמץ לאחר זמן איסורו, שאין זה מפני איסור ההנאה כי אם דין מסויים בחמץ בפסח מפני שהכל מצווין לבערו ולהשביתו אף בלא דעת בעלים. הואיל וכל אחד מישראל יכול ומצווה לבוא לבער ולהשבית את החמץ, לכן החמץ נקרא בבחינת רשות אחרים עליו ויש בזה פגם שמונע מלבטלו.
וניחזי אנן. לשיטת התוס' ביטול מועיל מדין הפקר, ואם כך לשיטתם בעינן בעלות מלאה על החמץ כדי להפקירו, ודי בפגם כלשהו בבעלות כדי שלא יהא ניתן להפקירו. נדמה כי אפילו אם החמץ האסור בהנאה עדיין נחשב לממונו, די בזה שרשות אחרים עליו מפני שהכל מצווין לבערו כדי לפגוע בבעלות המלאה ולמנוע מלבטל ולהפקיר את החמץ. לשיטת רש"י ביטול נעשה על ידי שמשווה בדעתו את החמץ לעפרא דארעא ומקיים בזה השבתה. עבור עניין זוטא כי האי מבחינה קניינית, יותר מסתבר שצריך שהחמץ כלל לא יהיה ממונו, ואם כך צריך לומר שכיוון שאסור בהנאה הרי אינו נחשב ממונו ולכן אינו מועיל ביטול. ובאמת כ"כ רש"י על אתר שהחמץ לאו ברשותיה ואינו שלו. רק לרמב"ן אפשר לבוא ולהסתפק מהו גדר הקניין הנדרש כדי שביטול יועיל ומה מספיק כדי לפגוע ברמת קניין זו. לדעתו התחדש בחמץ גדר שהתורה מייחסת את החמץ לאדם אפילו שהוא אסור בהנאה ואינו ממונו, וביטול פועל על ידי שהאדם אינו רוצה בחידוש זה וממילא התורה כבר לא תייחס אליו את החמץ. כאשר החמץ כבר נאסר תו לא מועיל שהאדם אינו רוצה בייחוס החמץ אליו כפי שרצונו אינו מעלה ואינו מוריד כלפי חפצים של חבריו. והדבר תלוי בגדר המדוייק של חידוש התורה בייחוס החמץ ובביטול המפריע לייחוס. האם הדבר המהותי המפריע למחשבת הביטול ואי הרצון הוא העובדה שהחמץ כבר אינו ממונו או שמא העובדה שלחמץ אין ייחוס מיוחד לאדם זה כי אם לכל אחד מישראל המצווין לבערו ולהשביתו:
תגובות
הוסף רשומת תגובה