כאילו הקרבתי חטאת בצו (פרק ו פסוק יח), דבר אל אהרן ואל בניו לאמר זאת תורת החטאת במקום אשר תישחט העולה תישחט החטאת לפני ה' קודש קדשים היא. ע"כ. ובלשון דומה נכתב בפרק ז פ"א, וזאת תורת האשם קודש קדשים הוא. ע"כ. ואמרו חז"ל בסוף מסכת מנחות (דף קי ע"א), אמר רבי יצחק, מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם. ע"ש. ומכיוון שלעיסוק בקרבן יש בו כוח כהקרבת הקרבן ממש, טוב לומר, כותב הטור בתחילת הלכות הנהגת אדם בבוקר (או"ח סי' א), פרשת הקרבנות כגון פרשת העולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם וכו', וכשיסיים פרשת העולה יאמר רבון העולמים, יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתי עולה בזמנה, וכן יאמר בפרשת המנחה והשלמים והאשם, ואחר פרשת החטאת לא יאמר כן לפי שאינה באה בנדבה. עכ"ד. ואשם היינו אשם של נדבה, כדעת רבי אליעזר שמתנדב אדם אשם תלוי בכל יום, או שהכוונה לאשם נזיר שיכול אדם להביא על עצמו לידי נזירות, עיין שם במפרשים, ועכ"פ חטאת אינה באה בנדבה ולכן אחריה לא יאמר היה...

כמה הערות בסיום המגילה מה השייכות בין והעיר שושן צהלה ושמחה למרדכי יצא בלבוש מלכות אסתר (ח', ט"ו) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור וכו' והעיר שושן צהלה ושמחה. ולכאורה אין הכוונה שהעיר שושן צהלה ושמחה על שמרדכי היה לבוש בלבוש מלכות תכלת וחור, אלא דהם ב' דברים נפרדים. אכן בפיוט איתא שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי, הרי שהשמחה היתה על שראו תכלת מרדכי והכל דבר א' הוא, וצ"ב. הגרי"ז (סי' קצו) כתב על כך, ונראה דהנה על הפסוק וישב מרדכי אל שער המלך דרשו חז"ל ששב לשקו ולתעניתו, והיינו דאף דהיה לו נצחון על המן בכ"ז שב לשקו ולתעניתו כי מרדכי לא הי' דעתו לנצחונות על המן אלא רק לביטול הגזירה על כלל ישראל, וכל זמן שלא בטלה הגזירה לא היה לבו לשמחה על נצחונו הפרטי. וא"כ נראה דזה הביאור בקרא ומרדכי יצא בלבוש מלכות וכו' והעיר שושן צהלה ושמחה, דכיון שראו שמרדכי הסיר שקו ולבש בגדי מלכות ראו בעליל שבטלה הגזירה וקרה הנס ולכך "והעיר שושן צהלה ושמחה".  מאי נפקא מינא בכל דור ודור משפחה ומשפחה אסתר (ט', כ"ח) והימי...

פרשת הכסף באסתר, פרק ד פסוק ז, ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודים לאבדם. ע"כ. נשאלת השאלה, מדוע נדרש מרדכי להגיד לאסתר את כל פרשת הכסף שרצה המן הרשע לתת לאחשוורוש עשרת אלפים כיכר כסף. מה נפקא מינא יש בזה לאסתר מעבר למידע הבסיסי שהמן ביקש מהמלך לאבד את היהודים. בשם הרב מבריסק, ר' יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, אמרו כי המן לא השתמש בכסף רק כשוחד להניא אותו לאותה גזרה, כי אם כדי לקנות את היהודים ממש בקניין כסף. רוצה לומר, ביקש המן מאחשוורוש לקנות את היהודים ואמר שעושה זאת על מנת להשמיד להרוג ולאבד, ולאחר שיהיו היהודים קניינו הרי יוכל לעשות בהם מה שרוצה, ובין השאר להשמיד להרוג ולאבד. המלך אחשוורוש קיבל מהמן את הכסף למטרות הקניין, ולאחר מכן החזיר את הכסף כמש"כ הכסף נתון לך, בדומה לקניין חליפין. אף שאין מטבע נעשה חליפין כמבואר בבבא מציעא (דף מה ע"ב), ניתן לקנות בקניין כסף ולהחזירו מרצון לאחר מכן. התוצאה של המעשה היא קניית היהודים על ידי המן, מעבר לגזירה להשמיד להרוג ולאבד, וזו פרשת הכסף אותה דאג מרדכי להגיד. ולולא דמסתפינא אמי...

 המשכן משכן בפקודי (פרק לח פסוק כא), אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלוויים ביד איתמר בן אהרון הכהן. ע"כ. פרש"י, המשכן משכן, שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל. עכ"ד. ושאל בשפתי חכמים, ואם תאמר, הרי לא מיותר לדרשה אלא משכן אחד אבל אחד צריך לגופו. ויש לומר, ממה ששינה הכתוב ולא כתב את שניהם אותו הדבר, בתוספת ה' הידיעה או בלעדיה, ודאי מה שכתב המשכן אינו מדבר על המשכן אלא על בית עולמים, בית המקדש, שקרא לו כך מפני שנתמשכן. ומפני מה לא נקט בלשון נחרב או נלקח כי אם נתמשכן, נראה לומר על פי הבחנה שכתב האמת ליעקב. הנה, אחד שירד מנכסיו וצריך להשיג מעות, ילך וימכור את נכסי המותרות שלו שאינו צריך להם וישיג בעבורם כסף לו הוא צריך. אכן, נכסים החשובים לו עד למאוד ואינו יכול להינתק מהם, יתן, במידת הצורך, כמשכון עבור המעות, אך תמיד ישאף לקחתם חזרה. החפצים אינם נמכרים ומתנתקים בעבור מעות, בבחינת המעות חשובות מן החפץ, אלא ניתנים כמשכון המאפשר לקחת מעות בינתיים, וכאשר יתאפשר להחזיר המעות יוחזר המשכון, בבחינת החפץ חשוב מן המעות. ממילא מובן...

הבנייה ולא הבניין בויקהל (פרק לה פסוק א), ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם. ע"כ. חוזרת התורה בפרשות אלו, ויקהל ופקודי, על פרטי בניית המשכן וענייניו שכבר נכתבו ופורטו בפרשות הקודמות, תרומה ותצווה, והדבר תמוה. מה העניין באריכות זו. אמרו חז"ל בבגמרא במנחות, דף כט ע"א, תניא, רבי יוסי ברבי יהודה אומר, ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים, וראה משה ועשה כמותם, שנאמר וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר. והמשיכה הגמרא וטענה, אלא מעתה, והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר הכי נמי, דהיינו, לפי לשון הפסוק צריך להיות שגם המשכן נגלה במודל של אש שירד מן השמים, ודבר זה, סבורה הגמרא, הינו דבר תמוה. לאחר מכן דחתה הגמרא וחילקה בלשון הכתוב, הכא כתיב כמשפטו, התם כתיב כתבניתם. ע"ש. הרי נתבאר שהראה ה' למשה תבנית אש לכמה מן הכלים המורכבים שאי ראייתם היוותה חסם בעשייתם. על כך טענה הגמרא בתחילה שלפי לשון הכתוב גם עבור בניית המשכן נראתה תבנית אש, ודבר זה הרי לא ייתכן. על כל פנים, נתבאר כאן שאם אין הכרח בתבנית אש, כמו שהיה לגבי הכ...

וראית את אחורי ופני לא יראו בכי תשא (פרק לג פסוקים יח עד כג), ויאמר הראני נא את כבודך וכו' ויאמר לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי וכו' והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו. ע"כ. דין ודברים זה, בין משה והי"ת, תמוה ביותר. מה משה חשב בבקשתו לראות את ה', וכיצד חשב שהדבר אפשרי. יתרה מכך, כיצד באמת היה הדבר אפשרי לבסוף לראות את אחוריו של ה', ומדוע, אם כן, את פניו לא ניתן לראות. מה בין אחור ופנים, וכיצד נבדל, מבחינה טכנית, חוש הראייה ביחס לראשון וביחס לאחרון. הרב מיכאל אברהם הפנה לסוגיא הפילוסופית הבאה. ישנה שאלה פילוסופית ידועה, אותה טבע הפילוסוף ברקלי, אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל. השאלה הבסיסית שעומדת בבסיס שאלה זו, היא האם ישנו קיום של עצמים או קולות שאיש אינו מבחין בהם. האם עצמים קיימים רק כאשר תופסים אותם או שיש להם קיום ומשמעות אף מחוץ לתודעה. עמנואל קאנט הציג את המונח הדבר כשלעצמו. דבר כשלעצמו מתאר דבר הנמצא בפני עצמו והמציאות שלו אינה קשורה להכרה ולתפיסה של האדם הסובייקטיבי. כשאנחנו שומעים או רואים דבר, אומר קאנט, אנחנו...