מתנמנם יצא
מתנמנם יצא
במגילה, דף יז ע"א במתני', הקורא את המגילה וכו' ומתנמנם יצא. ע"כ. והביא המרדכי (סי' תשצא) בשם הירושלמי, מעשה בחד דהוה יתיב קומי ר' זעירא וקא מתנמנם, אמר ליה חזור בך דלא כוונתה, וביאר המרדכי, איכא למימר דלא פליג אמתני' דאם קרא מתנמנם מאחר שהוציאה בפיו יצא אבל אם שמעה מתנמנם לא יצא. עכ"ד. כלומר, המרדכי יישב את ההבדל בין הירושלמי והבבלי בכך שדין זה שהקורא מתנמנם יוצא ידי חובה היינו רק כשקורא בעצמו, ובזה עוסק הבבלי, אך אם שומע את המגילה מאחר ומתנמנם אינו יוצא בזה ידי חובה, וזהו המעשה הנזכר בירושלמי. כך בפשטות. אכן, הב"ח (סי' תרצ) יישב את הבבלי והירושלמי אחרת, על ידי חילוק בין נמנום של תחילת שינה לבין נמנום של סוף השינה.
על כל פנים, המרדכי חילק בין הקורא מתנמנם לבין השומע מתנמנם והביאו גם השו"ע (סי' תרצ סי"ב) להלכה וז"ל, קראה מתנמנם הואיל ולא נרדם בשינה יצא, אבל אם שמעה מתנמנם לא יצא. עכ"ל. והסברא הפשוטה בדבר, וכן איתא במשנה ברורה (שם סקמ"א), דבקריאה כיון שקורא כראוי הרי מוכח שרמי אנפשיה לומר שפיר, מה שאין כן בשמיעה בודאי חסר לו כמה תיבות. עכ"ד. ובניסוח מעט אחר, הרי בקריאה, גם אם הקורא מתנמנם ולא קורא בשטף, כיון שאף אחד לא מתקדם בקריאת המגילה זולתו, בהכרח כדי להתקדם הוא עצמו צריך לקרוא את המילים, ועד כמה שאנו מתייחסים למילים שנהגות תוך כדי נמנום כמילים, נמצא שהקורא מתנמנם קורא בסופו של דבר את כל המגילה בכשרות. בשומע מתנמנם, לעומת זאת, כיון שההתקדמות במגילה נקבעת על ידי הקורא ולא על ידו, בודאי היו כמה מילים שקרא הקורא כדרך קריאתו בשטף ובינתיים השומע התנמנם ולא שמע.
בביאור הגר"א משמע שטעם הדבר אחר.
השו"ע בסי' קצג (ס"א) כתב כי אדם שאינו מבין לשון הקודש יכול לברך ברכת המזון בלשון הקודש ואף על פי שאינו מבין, אבל אינו יכול לצאת בברכת המזון על ידי שמיעה, שכל שאינו מבין אינו יוצא על ידי דין שומע כעונה. כן דעת כמה ראשונים, ובמשנה ברורה הביא שיש שכתבו שבלשון הקודש יוצא השומע אף על פי שאינו מבין. ע"ש. בכל אופן, בביאור הגר"א שם כתב כי המקור לדברי השו"ע לחלק בין המברך בעצמו לבין השומע מאחרים הוא מדין זה של מתנמנם במגילה, שהקורא מתנמנם יצא והשומע מתנמנם לא יצא ובאותו אופן גם אדם שאינו מבין לשון אשורית יוצא ידי חובה בקריאה ולא בשמיעה.
בהכרח אין החסרון במתנמנם, לדעת הגר"א, שאולי אינו שם לב ומפספס חלק מן המילים, שהרי מי ששומע לשון שאינו מבין בעודו עירני ומרוכז בודאי לא מפספס אף תיבה. הגר"א אוחז כי החסרון במתנמנם הוא שאינו מבין כל כך המילים כשהוא מתנמנם, כמו אדם שאינו מבין שפה זרה, ואין דין שומע כעונה כאשר השומע אינו מבין את אשר שומע. אלא שאם כן קשה מדוע דין זה עצמו במגילה אינו כן, כי קי"ל שלועז ששמע אשורית יצא ידי חובה ואע"פ שאינו מבין. ושמא יש לחלק בין מגילה לשאר דיני התורה, כפי שכתבו התוס' והרא"ש בברכות (דף מה ע"ב), שבמגילה עיקר העניין הוא פרסומי ניסא וזה ישנו גם בלועז ששמע אשורית. בנוסף, צריך לחלק ולומר שאדם שמתנמנם גרע מלועז בעניין זה, שהמתנמנם יש לו חסרון גם בדין שומע כעונה וגם בדין פרסומי ניסא, שהנס אינו מתפרסם באדם ישנוני שלא שומע כראוי את מה שמדברים איתו, ונצטרך לחדש ולומר שאחד מן הדינים מספיק כדי לצאת ידי יד"ח במגילה, או שומע כעונה או פרסומי ניסא, אבל זה שאינו שייך באף אחד מהם אינו יוצא:
תגובות
הוסף רשומת תגובה