בגדר פסח שני בבהעלותך (פרק ט פסוק י), דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. ע"כ. הרי ציוותה תורה על פסח שני החל בי"ד באייר ונעשה על ידי מי שלא יכול היה להקריב את קרבן הפסח במועדו, כגון שהיה אז טמא או שהיה בדרך רחוקה, וכן אם שגג או נאנס מכל סיבה שהיא. מה בין פסח ראשון ופסח שני, פסח ראשון אסור בבל יראה ובל ימצא ופסח שני מצה וחמץ עמו בבית. פסח ראשון, בזמן אכילתו צריך לומר הלל, ופסח שני אין צריך לומר הלל בזמן אכילתו. פסח ראשון דוחה את הטומאה ופסח שני אינו דוחה את הטומאה. פסח ראשון נשחט בשלוש כיתות ופסח שני אינו נשחט בשלוש כיתות. פסח ראשון מביאים עמו חגיגה, ופסח שני אין מביאים עמו חגיגה. ויש לעיין במועד זה של פסח שני, מה גדרו. מחד גיסא, נדמה כי בא רק בתור תשלומין לפסח ראשון, כביכול כדרך נוספת לקיים את המועד המקורי של הפסח. הרי את המועד אין מקיימים אלא מי שלא יכלו להקריב את הפסח במועדו. אמנם, מאידך גיסא, אפשר שמדובר במועד נוסף העומד בפני עצמו, אע"פ שמבחינה טכנית המקיימים אותו הם בדיוק אלו שלא קיימו את הפסח הראשון. פסח ש...

איסורי חפצא, גברא ונזירות בנשא (פרק ו פסוק ב), דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. ע"כ. וממשיכה התורה ומפרטת את דיני הנזיר ופרטיהם, מיין שכר יזיר, מחרצנים ועד זג לא יאכל, תער לא יעבור על ראשו ועל נפש מת לא יבוא וכו'. איתא בריש נדרים (דף ב) במשנה, כל כינויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות ונזירות כנזירות, ופרכינן עלה בגמ', מאי שנא גבי נזיר, במסכת נזיר, דלא קתני להו לכולהו, ומאי שנא גבי נדרים דקתני לכולהו, וענתה הגמ', משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי תני תרתין, וכיון דתני תרתין תני לכולהו. ממשיכה הגמ' ואומרת, וליתני כנוי שבועות בתר נדרים, וענתה, איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה, לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא. ע"ש. הרי שהבחינה הגמ' בין שני סוגי איסורים, איסור שבחפצא ואיסור שבגברא, ושייכה את הנדרים והחרמים לסוג הראשון ואת השבועות לסוג השני. כך יישבה הגמ' את הסיבה להקדמת החרמים והצמדתם לנדרים, קודם לשבועות ולנזירות. נראה לבאר את מהות ההבחנה בין איסורים התלויים בחפץ לבין א...

המציל עצמו בממון חבירו אמרו חז"ל כי דוד המלך נולד בעצרת ונפטר מן העולם בעצרת. על כן נביא נדון שמעשה בדוד המלך ע"ה הוא אחד המקורות היסודיים בו, המציל עצמו בממון חבירו. הנה, בשאלה האם יכול אדם להציל עצמו בממון חבירו, או במילים אחרות, לפגוע בממון החבר לצורך פיקוח נפש, בהסתכלות פשוטה אין בדבר שום לבט וצד מאשר לפסוק להיתר. הרי כל איסורים שבתורה, כמעט, נדחים מפני פיקוח נפש, וודאי לא חמור מהם איסור גזל, שישנו בפגיעה בממון החבר, לבוא ולקפח את הנפש עבורו. ברם, בהתבוננות נוספת, במפרשים ובסברא, נדמה כי יש בדבר צדדים נוספים ואינו קל להכרעה כלל. בגמרא בבבא קמא, דף ס ע"ב, הובא הפסוק, ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער, ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער. ומבינה הגמרא שכוונת דברי דוד היא, מי ילך אל הסנהדרין, זקני השער, לשאול דבר הלכה, שאין מים אלא תורה. והמשיכה הגמ' ושאלה, מאי קא מיבעיא ליה. אמר רבא אמר רב נחמן, טמון באש קמיבעיא ליה, אי כר' יהודה אי כרבנן, ופשטו ליה מאי דפשטו ליה. כלומר, מעשה בא לפי דוד במחנה ששרפו אנשיו גדיש של י...

נפלים וספק נפלים בבמדבר (פרק ג פסוק טו), פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם. ע"כ. ופרש"י, משיצא מכלל נפלים הוא נמנה ליקרא שומר משמרת הקודש. ולקמן, בפסוק מ, ויאמר ה' אל משה פקוד כל בכור זכר לבני ישראל מבן חודש ומעלה ושא את מספר שמותם. ע"כ. ועל כך כתב רש"י, משיצא מכלל ספק נפלים. ויש לתמוה מדוע נקט רש"י בלשון שונה בזה ובזה. בין בקרב בני לוי ובין בקרב הבכורות, המניין לא נעשה אלא מבן חודש ומעלה, שאז כבר אין ביילוד חשש נפלים. אם כן, מדוע לגבי פקוד את בני לוי כתב רש"י משיצא מכלל נפלים הוא נמנה, ולגבי פקוד כל בכור כתב משיצא מכלל ספק נפלים. רבמ"א יישב זאת בשתי דרכים. באופן אחד, יש לראות את הביטוי משיצא מכלל נפלים במשמעות של משיצא מכלל גדר ודאי נפלים להיות לכה"פ ספק נפל, לעומת מש"כ לגבי בכורות בני ישראל שצריך שיצא מכלל ספק נפלים, כלומר, אפילו מכלל ספק ולא רק מכלל ודאי. כעת, הלא לגבי בן לוי, כפי שכתב רש"י, משיצא מכלל נפלים הוא נמנה ליקרא שומר משמרת הקודש. אותה משמרת קודש, מצווה דאורייתא היא, וככל מצווה דאורייתא, ספ...

עשה הכתוב ברשותו בבחוקותי (פרק כז פסוקים ל ולא), וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קודש לה'. ואם גאול יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו. ע"כ. ואמרו בבבא קמא (דף סט ע"ב), אמר ר' מאיר מעשר ממון גבוה הוא, ואפילו הכי לעניין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה, דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתיו יוסף עליו. קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש. ע"ש. דהיינו שאין הפודה מעשר שני מוסיף חומש אלא הבעלים, כמש"כ ממעשרו, ואם איתא שאדם הפודה מעשר שני שלו חייב בחומש, אף על פי שמעשר שני ממון גבוה, בהכרח לעניין פדייה העמיד הכתוב את הדבר ברשותו. והנה בפסחים, דף ו ע"ב, אמר רבי אלעזר, שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן, בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה. ע"ש. כלומר, שני דברים מתחייב עליהם אדם אע"פ שאינם ברשותו, והם בור ברשות הרבים שמי שפתחו חייב בניזקים, אע"פ שאין רשות הרבים קנויה לו ואין הבור שלו, וכמו כן חמץ אינו שלו לאחר שש שעות ובכל זאת מתחייב עליו בבל יראה ובל ימצא. ויש לשאול, מדוע לא הביא רבי אלעזר גם מעשר שני יחד עם בור ברה...

וחי אחיך עמך  בויקרא (פרק כה פסוק לו), אל תיקח מאיתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך. ע"כ. ואמרו חז"ל בבבא מציעא (דף סב ע"א), שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך. ע"ש. ויש לעיין הן בדברי בן פטורא והן בדברי ר"ע, בדעותיהם ובנימוקיהם. בן פטורא על פניו טוען טענה ישרה בסברא. לאחד אין שום עדיפות על חבירו, ולכן גם אין לו את הזכות להינצל על חשבון חבירו אותו יראה מת לידו. לכן, אומר בן פטורא, אם אתה בא ליתן את המים לראשון, הרי יש לטעון כנגדו שאינו יכול למנוע את המים מהשני, ובאותו אופן אם אתה בא לשני יש לטעון שאי אפשר למנוע בכך את המים מן הראשון. שילוב הדברים מביא למצב, שברור שאינו המצב המיטבי בראייה כוללת, ששני המהלכים ימותו. כך בפשטות. על דעת בו פטורא אפשר להשיג משני פנים. בעניין אחד, בן פטורא טוען שלכל צד ישנה טענה המביאה את הנדון לשקילות שאין להימלט ממנה. אם כן, אם יהיה איז...