ואהבת לרעך כמוך בקדושים (פרק יט פסוק יח), לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'. ע"כ. אמר רבי עקיבא, זה כלל גדול בתורה. שאלו האחרונים מדברי רבי עקיבא בפרק איזשהו נשך (ב"מ דף סב ע"א), שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד, וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך. ע"ש. ולכאורה צ"ב, ששם אמר חייך קודמים לחיי חבירך, מה שסותר לכאורה את מה שאמר שואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, כמוך ולא שחייך קודמים ועדיפים. אך החילוק בדבר, שיש הבדל בין החיים הפיזיים, בהם תקיפים דברי רבי עקיבא בב"מ, חייך קודמים לחיי חברך, לבין חיים הרוחניים, שם ואהבת לרעך כמוך, שאל לך לשמור את התורה לעצמך אלא עליך ללמד לאחרים ובכך הם ואתה תגדלו יחד, בבחינת כמוך. וזהו ההסבר גם במילות רבי עקיבא ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה, שכן בחיי הרוחניות והתורה הוא כלל גדול ודווקא שם, אבל כלפי החיים הפיזיים, מחוץ לתורה, אין כלל זה תקף ...

וקדשתו באמור (פרק כא פסוק ח), וקדשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב קדוש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדישכם. ע"כ. ודרשו חז"ל (נדרים דף סב ע"ב ועוד), תנא דבי רבי ישמעאל, וקדשתו, לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. וכ"כ הרמב"ם בספר המצוות (מ"ע לב), המצווה הלב היא שציוונו לכבד זרע אהרן ולנשאם ולרוממם ונשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה, ואפילו ימאנו אותו לא נשמע להם וכו'. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו וקדשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב קדוש יהיה לך, ובא הפירוש (גיטין דף נט) וקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. ולשון ספרא (פ"א הי"ד) גם כן וקדשתו בעל כרחו וכו'. יעויין בדבריו. אך החינוך (מצווה רסט) כתב, לקדש זרע אהרן, כלומר לקדשם ולהכניסם לקרבן, וזהו עיקר המעשה, וכן להקדימם לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון וכו'. ע"ש. ואף שעל פניו נראים דברי הרמב"ם והחינוך דומים, כי שניהם הזכירו העניין שכבר אמרו חז"ל בגמרא ובמדרשים שיש להקדים הכהן בכל דבר שבקדושה, לפ...

משביעין אנו עליך באחרי מות (פרק טז פסוק יג), ונתן את הקטורת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות. ע"כ. ושנינו במסכת יומא (דף יח ע"ב), מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה והעלוהו בית אבטינס והשביעוהו, ונפטרו והלכו להם. ואמרו לו, אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין, משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. ע"כ. וביארו בגמ' (דף יט ע"ב) במה חשדוהו, שחשדוהו צדוקי, וכל כך למה, שלא יתקן מבחוץ ויכניס כדרך שהצדוקין עושין. ע"ש. כלומר, שהצדוקים למדו את הכתוב כפשוטו שקודם יש ליתן את הקטורת באש וכך יבוא הכה"ג לקודש הקודשים בענן עשן הקטורת, ולא כפי שנקטו חז"ל שהכהן נותן את הקטורת בתוך קודש הקודשים. והביא הרע"א שאלה בשם הפרי חדש בספר מים חיים, וכי מה תועלת יש בשבועה זו במידה שמדובר בצדוקי, הרי לפי דעת הצדוקים היו טועים הפרושים, והצדוקים, בבחינת אנוסים בדעתם, אפשר שהיו נשבעים לשקר כדי לקיים את מצוות הקטורת כתיקונה לפי שיטתם. והביא עוד שתירץ הפ"ח, דכיוון שהיו יודעים שמשביעים לכ...

וראה ויצא והחזיק  במצורע (פרק יד פסוק לח), ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים. ע"כ. ואיתא בגמרא בחולין (דף י ע"ב), מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקיה, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן אמר קרא ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים. דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא, אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקיה. ע"ש. הרי שהפסוק הנ"ל הוא המקור ליסוד דין חזקה, שאם לא כן, כיצד הכהן יכול להסגיר את הבית אחר שראה את הנגעי הבית, הרי ייתכן שבין רגע הראייה לרגע ההסגרה פחתו הנגעים מהשיעור הדרוש. אלא בהכרח הולכים אחר החזקה שהנגעים כעת נשארו כפי שהיו בראייה האחרונה שלהם. והקשו התוס' (שם ד"ה ודילמא), היכי מוכח מהכא דאוקי מילתא אחזקיה, דלמא הכא טמא מספק דספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא. וכתבו שהדבר אינו קשה, דבכל עניין טימא הכתוב, אפילו הוי רה"ר שיש בו הרבה בני אדם, ואפילו דבר שאין בו דעת להישאל. ע"ש. כלומר, דין הוא הנלמד מסוטה שספק טומאה ברשות הרבים טהור, וברשות היחיד טמא כאשר הטומאה נעשית ע"י בר דעת שיכול לבוא ולהישאל. ...

  והובא אל הכהן בתזריע (פרק יג פסוק ב), אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכוהן או אל אחד מבניו הכוהנים. ע"כ. וכתבו על כך המפרשים, והובא, ברצונו ושלא ברצונו, אפילו בעל כרחו. והנה, איתא במשנה בנגעים (פרק ג משנה ב), חתן שנראה בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל. ופירש הרא"ש, שכל שאר אדם שנראה בו נגע, בית דין כופין אותו לבוא אל הכהן, דמצוות עשה היא דכתיב והובא. כלומר, גם הרא"ש פירש ע"ס מילות הכתוב והובא אל הכהן שאדם שנראה בו נגע מובא בעל כרחו, בכפייה, אל הכהן, אלא שלא למד כן מעצם משמעות המילה והובא אלא על ידי הדין הכללי שכופין על המצוות, וכך כופין על מצוות עשה של והובא אל הכהן. ויש לדקדק, כי הרא"ש נקט שהכפייה של סתם אדם שנראה בו נגע נעשית ע"י בית דין, ובאמת הדבר נדון באחרונים האם ומתי כפייה על המצוות טעונה בית דין. הנה, הקצות החושן (סי' ג סק"א) העלה מדברי התוס' בסנהדרין שנהי שהדין יכול להיות על פי יחיד הדיוט, אבל לכוף ודאי בעינן מומחים מדכתיב אשר תשים ...

זאת החיה בשמיני (פרק יא פסוק ב), דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. ע"כ. וכמעט שאין מילה אשר אין שם תמיהה. יש להבין לשם מה נדרשת מילת זאת שהוסיף, זאת החיה אשר תאכלו, ולא סתם החיה אשר תאכלו. יש להבין לשם מה כתב היתר האכילה, אשר תאכלו, ולא הסתמך על הדברים שאסר בהמשך דבריו ומכלל לאו אתה שומע הן. ואפילו אם תאמר שצריך להשמיענו הן ההן והן הלאו, יהיה הטעם אשר יהיה, עדיין אינו מובן מדוע הקדים את הדברים המותרים על פני האסורים, הרי דבר חידוש הוא לכאורה לבוא ולאסור ולא לבוא ולהתיר, כי בסתמא הכל מותר עד שנתחדש בו איסור, ויותר נראה לפתוח בדבר המחודש. עוד תמוה, מדוע כתב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, ולא כתב ישירות זאת הבהמה. לשם מה יש לומר את הכלל, חיה, ואחר כך למקד לבהמה, ולא לכתוב מיד שמדובר בבהמה. עוד לא ברור מה שסיים מכל הבהמה אשר על הארץ, וכי בהמות פורחות בשמים הן. במה שפתח במילה זאת, פרש"י, מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו. הנה, בגמרא במנחות (דף כט ע"א) נאמר שג' דברים נתקשה משה עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע, ...