לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך בבשלח (פרק טו פסוק כו), ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך. ע"כ. והשאלה מאליה נשאלת, וכי מאחר שלא שם מחלה, רפואה זו למה. לשם מה צריך הי"ת להיות הרופא של עמ"י, אם מלכתחילה לא שם עליהם מחלות. וכבר עמדו על כך חכמינו ז"ל בגמרא בסנהדרין (דף קא ע"א), אמר ליה רבי אבא לרבה בר מרי, כתיב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך. וכי מאחר שלא שם, רפואה למה. אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, מקרא זה מעצמו נדרש, שנאמר ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך. אם תשמע לא אשים, ואם לא תשמע אשים, ואף על פי כן כי אני ה' רופאיך. ע"כ. כלומר, החלק הראשון והחלק השני בפסוק אינם עוסקים באותו המצב. מה שנאמר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, היינו כאשר אם שמוע תשמע לקול ה', כפי שפתח הכתוב קודם לכן, ואם לאו, ח"ו, על זה נאמר כי אני ה' רופאיך, שתהיינה מחלות אך ה' יהיה באופן ישיר הרופא ששולט במחלה ומסיר אותה...

עלה שרף באילנות מבואר במשנה בתחילת מסכת ראש השנה כי חמישה עשר בשבט, לדעת בית הלל, הוא ראש השנה לאילן. יש למועד זה השלכות לגבי כמה וכמה מצוות התלויות בארץ, ערלה, ביכורים, תרומות ומעשרות ושמיטה, אך מלבד העניינים ההלכתיים נחשב ראש השנה לאילנות גם כיום שיש בו שמחה מיוחדת. כבר בתקופת הגאונים יש עדות לפיוטים ותפילות חגיגיות שנערכו בט"ו בשבט, והפוסקים הראשונים והאחרונים כתבו שאין לגזור באותו יום תענית ואין לומר בו תחנון. במאות האחרונות נוספו גם מנהגי אכילת הפירות ואמירת סדר ט"ו בשבט. בטעם הדבר שדווקא ט"ו בשבט נקבע להיות ראש השנה לאילן, כתב רש"י בהמשך מסכת ראש השנה (דף יד ע"א), שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה. עכ"ל. והדבר צריך ביאור, בשני פנים. אמנם השקדיה פורחת ואולי שמש פז זורחת, אך למעשה כולם יודעים ומרגישים שלא מדובר באביב אלא בעיצומו של החורף (או מעט אחריו). רוב העצים די יבשים, ריקים מעלים, מפרחים ומכל תוכן. לא כפי שניתן היה לצפות שיראו בראש השנה לאילנות, הזמן שאמור להיות זמן השמחה באילנות ובפירות. אם כן, יש...

בכור השפחה ובכור השבי בבא (פרק יא פסוק ה), ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים וכל בכור בהמה. ע"כ. ופרש"י, עד בכור השבי, למה לקו השבויים, כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם והביאה פורענות על מצרים. מבכור פרעה עד בכור השפחה, כל הפחותים מבכור פרעה וחשובים מבכור השפחה היו בכלל. ולמה לקו בני השפחות, שאף הם היו משעבדים בהם ושמחים ובצרתם. עכ"ל. הרי נתבאר ברש"י הטעם שגם בכורות השבויים והשפחות היו בכלל. הראשונים בגלל סיבה צדדית, כדי שלא יאמרו שהע"ז שלהם היא זו שהביאה פורענות על מצרים, והאחרונים מפני שתי סיבות, האחת משום שהשתעבדו גם כן בעמ"י, והשניה מפני ששמחו לאידם כשהיו ישראל שרויים בצרה.  ותמיהות רבות בדבר. ראשית, הרי הכתוב בפסוק ה, בלשון ההתראה על מכת בכורות, לא הזכיר אלא ומת כל בכור עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים, אך הכתוב שאומר ומת כל בכור עד בכור השבי אשר בבית הבור לא נאמר כאן אלא רק בשעת המעשה עצמו, בפרק יב (פסוק כט), ויש להבין מה פשר שינוי לשון הפסוקים. אם מה שבכור השפחה גם כן לקה הוא החידוש היותר גדול, לשם מה כתב במעשה ...

לא שמעו אליי ואיך ישמעני בוארא (פרק ו פסוק יב), וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אליי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים. ע"כ. ופרש"י וא"ד, ואיך ישמעני פרעה, זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה. ערל שפתיים, אטום שפתיים. וכן כל לשון ערלה אני אומר שהוא אטום וכו'. עכ"ד. ובחלק מהנוסחאות סדר הדברים ברש"י מופיע בהיפוך, קודם הפירוש למילים ערל שפתיים ורק לאחר מכן ציון עניין הקל וחומר. ועמדו על כך המפרשים ופירשו, שמה שהפך רש"י לכאורה הסדר, הוא משום שמה שמשה אמר ואני ערל שפתיים הוא ממש מעניין הקל וחומר בעצמו, שאין הקל וחומר עומד אלמלא כן, ואם כן רש"י לא הקדים את המאוחר אלא הסביר את מה שהק"ו מבוסס עליו ומיד לאחר מכן ציין שמדובר בקל וחומר. והיא גופא, מדוע הקל וחומר הן בני ישראל לא שמעו אליי ואיך ישמעני פרעה נסמך על מה שמשה ערל שפתיים, ביארו המפרשים בכמה אופנים וכדלקמן. אכן, לכאורה הקל וחומר מוקשה ויש עליו פירכא. הרי שלושה פסוקים קודם לכן, בפסוק ט, אמר הכתוב במפורש שבני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. אם כן, אף שבפרעה ישנה חומר...

 בשמות (פרק ג מפסוק טז), לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה׳ אלוקי אבותיכם נראה אליי וכו׳ לאמר פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים וכו׳ ושמעו לקוליך. ע״כ. ופרש״י, ושמעו לקוליך, מאליהם, מכיוון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקוליך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלים. יעקב אמר (בראשית פ״נ פכ״ד) ואלוקים פקוד יפקוד אתכם, יוסף אמר להם (בראשית פ״נ פכ״ה) פקוד יפקוד אלוקים אתכם. עכ״ל. ויש לתמוה, דאם הסימן הקדום והחשוב מיעקב ומיוסף נמסר לזקני ישראל, כיצד ייתכן שמשה רבינו ע״ה לא הכיר אותו. ואם אכן הכיר אותו, לשם מה ה׳ צריך היה לומר לו אותו כעת, ויותר מכך, מה הוכחה יש בזה כלפי זקני ישראל שמאת ה׳ הדבר. אולי משה משקר ח״ו ומשתמש בסימן החשוב משום שיודע אותו כמותם, ולא משום שה׳ מסר לו אותו. ואם תאמר דלא חששו זקני ישראל שמשה רבינו ע״ה, אפי׳ באותה תקופה קודם שהתגלתה גדולתו בעניין המכות ויציאת מצרים, יוציא דבר שקר כ״כ משמעותי מפיו ח״ו, הרי גם אם יאמינו לו יהיה זה מכוח נאמנות זו גופא ולא מכוח הסימן, וחוזרת השאלה לשם מה נצרך משה לומר אותו בפניהם. השפתי חכמים כתב בפשיטות דלא נמסר הסימן ...

קנאות שמעון וקנאות לוי בויחי (פרק מט מפסוק ה), שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם וכו׳, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. ע״כ. ופרש״י, אחלקם ביעקב, אפרידם זה מזה שלא יהא לוי במניין השבטים והרי הם חלוקים. דבר אחר, אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד. וביאר בשפתי חכמים ע״פ המהרש״ל, דלפירוש הראשון קשה דמילא מובן מהו אחלקם ביעקב, שלא יהיה לוי במניין השבטים, אבל לא ברור מהו ואפיצם בישראל. לכן הביא הפירוש השני שמסביר גם מהו ואפיצם בישראל. ואולי היה ניתן לומר שהפירוש הראשון מסביר רק את המילים אחלקם ביעקב והפירוש השני משלים לו ומסביר את המילים ואפיצם בישראל, אלא שרש״י לא הציג את הדברים כך, שכן כתב שהפירוש השני הוא דבר אחר מהראשון, דהיינו בא במקומו ולא משלים לו. והיינו משום שהפירוש השני מסביר גם מהו ואחלקם ביעקב, דהחלוקה נעשית על ידי שמפיץ את שמעון ולוי בישראל, וכיוון ששני הדברים מוסברים היטב ע״י הפירוש השני, שוב אין טעם לומר שהוא בא להסביר רק דבר אחד ולהשלים את הראשון. ועל כל פנים, מבואר בזה שעבור כל...