בעצם היום הזה בוזאת הברכה (פרק לד פסוק ה), וימות שם משה עבד ה׳ בארץ מואב על פי ה׳. ע״כ. והציווי מאת ה׳ למשה למות נאמר בפרשת האזינו, בפרק לב (פסוק מח), בלשון וידבר ה׳ אל משה בעצם היום הזה לאמר. ע״ש. והביא רש״י (שם) את דברי המדרש וז״ל, בשלושה מקומות נאמר בעצם היום הזה, נאמר בנח (בראשית פ״ז פי״ג) בעצם היום הזה בא נח, במראית אורו של יום, לפני שהיו בני דורו אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה, ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה. אמר הקדוש ברוך הוא, הריני מכניסו בחצי היום, וכל מי שיש בידו כוח למחות יבוא וימחה. במצרים נאמר (שמות פי״ב פנ״א), בעצם היום הזה הוציא ה׳, לפי שהיו מצרים אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחים אותם לצאת, ולא עוד אלא אנו נוטלין סיפות וכלי זין והורגין בהם. אמר הקדוש ברוך הוא, הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בו כוח למחות יבוא וימחה. אף כאן, במיתתו של משה, נאמר בעצם היום הזה, לפי שהיו ישראל אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את היום והוריד לנו את המן והגיז לנו את ה...

  שמיני עצרת החג הזה בכל החגים, כל הזכרת החג, בתפילה ובקידוש, נעשית ע״י שאומרים את מילת חג לפני שם החג. כך לגבי פסח, חג המצות הזה זמן חרותנו, כ״ג לגבי שבועות, חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו, וכן לגבי סוכות, חג הסוכות הזה זמן שמחתנו. לגבי שמיני עצרת, לעומת זאת, הנוסח הוא אחר, שמיני עצרת החג הזה זמן שמחתנו, קודם שם החג שמיני עצרת ורק לאחר מכן מילת החג, וההבדל צ״ב. אכן, שמיני עצרת שונה שונה מאוד במהותו משאר החגים. הן פסח, הן שבועות והן סוכות, כידוע, נחגגים בגין מאורעות שקרו. פסח נחגג עבור כל מאורעות יציאת מצרים, שבועות נחגג עבור מעמד נתינת התורה לאחר הכנה של שבע שבתות תמימות וסוכות נחגג עבור הסוכות שהושיב ה׳ את ישראל במדבר. כך התורה מנמקת במפורש את חגים אלו. שמיני עצרת, מנגד, לא נחגג בעד שום מאורע. גם בתורה, בפרשת אמור (פרק כג) ובפרשת פנחס (פרק כט), לא נכתב אלא שהיום השמיני הוא עצרת ואסורה בו עשיית מלאכה. חג זה, באמת, אינו חג מן המניין עם סיבה אמיתית ומחייבת, מלבד להיות עצרת לה׳, רוצה לומר, להיות יום נוסף לחגוג בו, לשמוח, ולקרב את ישראל לה׳. בהתאם, חג הפסח הוא חג שהוא פסח. רוצה לומר, ה...

  שובה עד, קחו ושובו בהפטרת שבת שובה, בהושע (פרק יד פסוקים ב וג), שובה ישראל עד ה׳ אלוקיך כי כשלת בעווניך קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳. ע״כ. ומקשים על לשון הפסוק, מדוע מתחילה אמר בלשון יחיד, שובה ישראל, ולבסוף נקט בלשון רבים, קחו עמכם דברים.   שואלים עוד, מדוע בתחילת הפסוק הוסיף את המילה עד, עד ה׳ אלוקיך, ולבסוף לא כתב כן, שובו אל ה׳ ולא שובו עד ה׳.   ועוד יש להבין מהי לשון קיחה, שכתב קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳, ומה השייכות בינה לבין התשובה האמורה בפסוק. הנה, הבחינו חז״ל בין שני סוגים של בעלי תשובה. העושה תשובה מיראה, זדונותיו נעשות לו כשגגות. לעומת זאת, העושה תשובה מאהבה, הזדונות נעשות לו כזכויות. ולא קשה להבחין בני שני סוגי השבים אפי׳ על פי מעשיהם החיצוניים, כי השב הראשון, מיראה, לא פועל ומשתדל אלא את המינימום הדרוש להציל את עורו. בפרט, הוא ודאי לא משתדל ויוצא מגדרו כדי להחזיר בתשובה את הרבים, כי הרי אינו זקוק להם כדי להימלט מהעוונות שלו. אם כן, תשובה אצל אדם זה היא תשובת יחיד, הוא עצמו. השב מאהבה, מנגד, מלא מרץ והשתוקקות לפעול להרבות את אהבת ה׳ והקרבה אליו בעולם. אהבתו א...

  באשר הוא שם ביום הראשון של ראש השנה קוראים את הפרשה בה מסופר על מעשה ישמעאל, וכתבו הפוסקים שהקשר בין פרשה זו לראש השנה היא משום הפסוק הראשון שבפרשה, וה' פקד את שרה, אך באמת נראה שישנו עניין נשגב ועמוק נוסף המקשר בין הפרשה עצמה לראש השנה. הרמב"ם מהלכות תשובה בפרק ב הלכה ב כתב, דאחד הדברים הנזקקים לתשובה השלמה הוא, שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, ונחלקו הנושאי כלים והמפרשים בביאור כוונת הדברים. בשערי תשובה שער א פרק מט משמע, דאם אכן ישוב השב בתשובה לחטוא, תשובתו שעשה אינה מכפרת, אך בכס"מ ובלח"מ איתא דאין הכוונה שהקב"ה אכן יעיד עליו שלא ישוב לחטוא לעולם, אלא שהשב בתשובה יעיד על עצמו את הקב"ה שלא ישוב לזה החטא, ואם באותה שעה תשובתו שלימה, מתקבלת ומכפרת אף אם קמי שמיא גליא שיחזור לסורו, ובאמת כבר כתבו כן המאירי בחיבור התשובה (מאמר א פרק ט) והמבי"ט בבית אלקים שער התשובה (פרק ו). ואפשר שזה הטעם שקוראים על ישמעאל בתחילת ימי הדין, דהלא כתב רש"י (בראשית פרק כא פי"ז), דכאשר הקב"ה עשה נס לישמעאל שאלו מלאכי השרת את הקב"ה, רבש...

  תשובת הבינוניים בפרק ו משמונה פרקים לרמב"ם, הביא על פי הפילוסופים, שהמושל בנפשו, דהיינו שעושה מעשים טובים וגם חש תאווה והשתוקקות למעשי הרעות עליהן מצליח להתגבר, אינו יותר טוב מהמעולה שכלל לא מתעוררות אצלו תחושות אלו. לפילוסופים, המעולה יותר טוב ויותר שלם מן המושל בנפשו. ההשתוקקות לעשות רע הינה תכונה רעה בנפשו של המושל ברוחו, מה שלא קיים אצל המעולה. לדעת חז״ל לעומת זאת, המתאווה לעבירות ונכסף אליהן, הוא יותר חשוב ויותר שלם מאשר לא יתאווה אליהן ולא יצטער בהנחתן. ובאמת אמרו כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, מה שאמנם לא גורר את ההיפך, שמי שיש לו יצר יותר גדול הוא בהכרח יותר גדול, כי ייתכן שישנם גם רשעים עם יצר גדול, אך בכל זאת מאושש את העניין שישנה מעלה גדולה בהתנהלות בנוכחות תאוות והשתוקקות חמורה. ועוד אמרו, לפום צערא אגרא, וכן אמר רבש״ג, לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז וכו׳ אלא אפשי, ומה אעשה אבי שבשמים גזר עליי. ואף שהדבר מובן, מדוע מי שצריך להתגבר על תאוות ויצרים יותר משמעותיים משובח על כך, עדיין יש מקום ליתן טעם כיצד סו״ס מי שאין נפשו מושלמת וצריך למשול ...

  משם יקבצך ומשם יקחך בנצבים (פרק ל פסוק ד), אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך ה׳ אלוקיך ומשם יקחך. ע״כ. ולשון הפסוק צריכה ביאור. ראשית, לשם מה כתב את מילת משם. הרי די היה לו לומר אם יהיה נידחך בקצה השמים יקבצך ה׳ אלוקיך, ללא המילה משם. שנית, לשם מה חזר ואמר ומשם יקחך אחרי שכבר כתב קודם לכן משם יקבצך. מה עניין הקיחה לאחר הקיבוץ, וכן מה עניין מילת שם שנזכרה שוב. הנה, אמרו חז״ל במגילה (דף טז ע״א), כי נפול תיפול לפניו, דרש רבי יהודה בר אילעאי, שתי נפילות הללו למה, אמרו לו אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהן יורדין יורדין עד עפר, וכשהן עולין עולין עד לכוכבים. ובמסכת ברכות (דף ד ע״ב), אמר רבי יוחנן, מפני מה לא נאמר נון באשרי, מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, כלומר שמתחיל באות נון פסוק של פורענות, דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. במערבא מתרצי לה הכי, נפלה ולא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל, דהיינו שלא תוסיף אינו הולך על קום אלא על לנפול, שלא תוסיף לנפול, ותקום.   הרי שתקומתם של ישראל באה לאחר נפילה, כמו שאמרו במערבא, שבתולת ישראל תיפול, ולאחר מכן לא תוסיף ליפול אלא תקום. ...

  אשר יהיה בימים ההם בכי תבוא (פרק כו פסוק ג), ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה׳ אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותינו לתת לנו. ע״כ. וכתב על כך רש״י (ד״ה אשר), אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא. ע״כ. ולשון זו, אשר יהיה בימים ההם, נאמרה במקום נוסף. בפרשת שופטים (פי״ז מפסוק ח), כי יפלא ממך דבר וכו׳ ובאת אל הכהנים הלווים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ע״ש. ופרש״י שם, ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו אתה צריך לשמוע לו, אין לך אלא שופט שבימיך. עכ״ל. ומילא מובן מה שכתב השופט אשר יהיה בימים ההם, בפרשת שופטים, כי לגבי הוראת המשפט ישנו חסרון במה שבדורות האחרים היו שופטים טובים יותר שהורו דין טוב יותר. לכן צריך הכתוב להשמיענו שיש לקבל את דברי השופט שבאותו דור על כל פנים, משום שיפתח בדורו כשמואל בדורו. אך מה שכתב כאן, לגבי הבאת הביכורים, הכהן אשר יהיה בימים ההם, אינו מובן. מה הבדל יש בין הכהן שבדור הזה לבין כהנים שבדורות אחרים לעניין ביכורים, שהוצרך להשמיענו, כמש״כ רש״י, שאין לך אלא כהן שבימיך וצריך ליתן לו. הרמב״ן פירש, אל הכהן אשר יהי...