אנוכי אערבנו במקץ (פרק מג פסוק ט), אנוכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים. ע״כ. לכך הסכים יעקב, אבל לראובן שאמר (פרק מב פסוק לז) אל אביו לאמור את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך, סירב יעקב ואמר (פסוק לח) לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה והורדתם את שיבתי ביגון שאולה. וצריך להבין במה נשתנה יהודה מראובן וכיצד נתן יהודה מענה לחששותיו של יעקב. על דרך הפשט ניתן לבאר ולהסביר את ההבדל בכמה דרכים. ראשית, יהודה דיבר אל יעקב, ככתוב בפסוק ב, כאשר כילו לאכול את השבר אשר הביאו ממצרים, ומפרש רש״י, יהודה אמר להם המתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית. הכל שאלה של תזמון, ובאותה שעה הצורך והדחק לשוב למצרים עם בנימין התחדד והורגש גם באופן פיזי עד כדי שיעקב שינה דעתו והשתכנע. בנוסף, נדמה כי יעקב קיבל את דברי יהודה יותר מאשר את דברי ראובן לא רק משום תוכן הדברים או תזמונם אלא דווקא משום אומרם. על פסוק לח נקט רש״י בלשון, לא קיבל דבריו של ראובן אמר בכור שוטה הוא זה, לגבי מה שאמר ראובן להמית בניו והם הרי גם נכ...

מעט מן האור יש מי שעשוי לשמוח ולחוג אף לאחר גמר ימי החנוכה. בעבודה זרה, דף ח ע"א, בהקשר של האיסור לשאת ולתת לפני ימי אידהן של עו"כ, תנו רבנן, לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפילה, כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים, הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים. ע"כ. היום הקצר בשנה, יום היפוך החורף, חל סביב התאריך הלועזי של עשרים ואחד בדצמבר, וניתן לומר זאת בהחלטיות מפני שזו ספירה המבוססת רק על הילוך החמה, הגורם הבלעדי להתארכות או קיצור הימים. אכן, התאריך העברי שמשקלל בתוכו את הילוך הירח עם תקנון להילוך השמש יכול לזוז ולנוע בתאריכיו סביב יום זה, ומכל מקום מדובר בסביבות תחילת טבת כך שהיום הקצר חל באחד מימי חנוכה. כך או כך, תמיד ניתן לומר כי ימי החנוכה הן בין הימים הקצרים ביותר בשנה, בהם חושך הלילה מרובה במיוחד על אור היום, כארבע עשרה שעות אל מול עשר...

נשיאה של יום הולדת בוישב (פרק מ מפסוק כ), ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה ויעש משתה לכל עבדיו וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האופים בתוך עבדיו. וישב את שר המשקים על משקהו ויתן הכוס על כף פרעה. ואת שר האופים תלה כאשר פתר להם יוסף. ע"כ. והנהגת פרעה, הגם שהוא פרעה, מתמיהה. שני השרים, שר המשקים ושר האופים, שוגגים הם. השרים לא עירבו את הדברים החיצוניים ביודעין, ולא הייתה להם כל כוונה להגיש משקה או מאפה מתובלים בזבובים או באבנים. על כן הדעת נותנת לחון את שניהם ומיד, ולכל הפחות את שניהם לאחר אותה תקופה שישבו בבית הסוהר. אם כך, מפני מה נחלק דינו של שר האופים להסיר ראשו מעליו ולהיתלות יותר משר המשקים שנשא פרעה את ראשו והשיבו על כנו. ודע כי גם בעיני פרעה עצמו נדמית אשמת שר המשקים ואשמת שר האופים זהה, שהרי הפעולה הראשונה ביחס לשניהם הייתה זהה. שניהם הושלכו אל בית הסוהר ונשארו שם עד שנתחדש איזה דבר ביום הולדת את פרעה. וגם זה צריך ביאור, מה נתחדש ביום הולדת את פרעה. מדוע דווקא באותה עת פתאום חש פרעה להטות את דין שר המשקים מן בית הסוהר חזרה אל מקומו שעל הקרקע ולהטות את דינו של שר האופים מן...

נר איש וביתו בשבת (דף כא ע"ב) בברייתא, תנו רבנן מצוות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין, וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקודש ואין מורידין. ע"כ. וידועה היא המחלוקת בין הרמב"ם (חנוכה פ"ד ה"א) והתוספות (שם ד"ה והמהדרין) אם האופן של המהדרין מן המהדרין קאי למאי דסליק מיניה, דהיינו שעושים נר לכל אחד ואחד ועוד מוסיפין או פוחתין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, או דלמא, וכ"כ ר"י בתוס', דבית שמאי ובית הלל לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן בכך יש יותר היכר כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד הימים הנכנסים או היוצאים, אבל אם עושה נר לכל אחד אפילו יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית. ע"ש. ומטעימים האחרונים דבהני תרי פיר...

עכרתם אותי בוישלח (פרק לד פסוק ל), ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עליי והיכוני ונשמדתי אני וביתי. ע"כ. והנה כל האחים ענו את שכם ואת חמור במרמה באמרם להמול להם כל זכר כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כולם נימולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את ביתם מבית שכם, מסביר הרמב"ן. וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, בניגוד לשמעון ולוי שהוסיפו ורצו להינקם מהם והרגו כל אנשי העיר.   ורבים ישאלו, אומר הרמב"ן, ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי. ונוסיף ונתמה שאם יש הצדקה למעשיהם, מה יעקב סבר לעומת שמעון ולוי ומדוע לא קיבל זאת. ובפרט יש להבין את לשונו המדוייקת של יעקב המתייחס בעיקר אל המקום שלו ושל משפחתו בתוך המעשה הזה, עכרתם אותי להבאישני ונשמדתי אני וביתי, ולא אל המעשה עצמו. יעקב כלל לא מבקר את הריגת אנשי שכם לשל עצמה, כי אם את העובדה שהדבר מתייחס אליו ואל ביתו. הרמב"ם בפרק ט מהלכות מלכים (הי"ד) כתב בכלל הדברים שנצטווה בהן האדם הראשון וכלל בני נח וז"ל, וכיצד מצו...