שני תלמידי חכמים בשבת (דף סג ע"א), אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מצליח להם, שנאמר (תהילים פמ"ה פ"ה) והדרך צלח, אל תקרי והדרך אלא וחדדך וכו'. אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מקשיב להן, שנאמר (מלאכי פ"ג פט"ז) אז נדברו יראי ה' וגו' אין דיבור אלא נחת, שנאמר ידבר עמים תחתינו וכו'. אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא שומע לקולן, שנאמר (שיר השירים פ"ח פי"ג) היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני, ואם אין עושין כן גורמין לשכינה שמסתלקת מישראל, שנאמר ברח דודי ודמה וגו'. אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא אוהבן, שנאמר (שיר השירים פ"ב פ"ד) ודגלו עלי אהבה. אמר רבא והוא דידעי צורתא דשמעתא והוא דלית להו רבה במתא למיגמר מיניה. ע"כ. דווקא אם למדו בעבר קצת מרבם ויודעים את שורש העניין הנלמד, ובתנאי שאין להם רב בעירם שיוכלו ל...

 וידום אהרן ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן. ע"כ. קיבל שכר על שתיקתו, אומר רש"י. ומה שכר קיבל, שנתייחד עימו הדיבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין. עכ"ד. כמה דברים אינם מובנים בהתרחשות זו. ראשית כל, מדוע השתמש הכתוב בלשון הייחודית וידום, ולא במונח היותר פשוט, וישתוק. הרי אהרן לא נהיה חפץ דומם אלא אדם במצב של שתיקה, וכמו הלשון שרש"י עצמו נקט, קיבל שכר על שתיקתו. שנית, מדוע נוקט רש"י, כביכול על דרך הפשט, שאהרן שתק שתיקה שמאחוריה עומדת קבלה והסכמה בלב שלם, שתיקה כזו שקיבל בשכרה את ההתייחדות עם המקום. הלא מן הכתוב אין הכרח אלא שאהרן כביכול לא הביע התנגדות ותסכול בפומבי, אבל לשתיקה של קבלה בלב שלם אין על פניו ראיה. ושלישית, צריך ביאור מה לפרשת שתויי יין להיאמר כתגמול עבור פרשת מות בני אהרן, וביותר לפי הפירושים שלא חטאו בכניסה שתויי יין למשכן. כמה מינים בשותקים. יש ששותק אבל אינו מסכים. שתיקתו מתבטאת בכך שחוסר ההסכמה שבליבו אינו מחלחל החוצה כהבעת התנגדות בפומבי, אבל דעתו עדיין בעינה עומדת אל מול וכנגד למאורע שהתרחש ב...

תרומת הדשן בצו (פרק ו פסוקים ב עד ד), צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מידו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור. ע"כ. הרי פתחה הפרשה בקרבן העולה, זו תורת העולה, ומיד פירטה את עבודת תרומת הדשן, היינו סילוק כמות קטנה של אפר שנוצר על מזבח העולה מאפר הקרבנות והנחתו לצד כבש המזבח. מלבד תרומת הדשן, היו גם מוציאים את הדשן, פרש"י, הצבור בתפוח כשהוא רבה ואין מקום למערכה מוציאו משם, ואין זה חובה בכל יום. עכ"ד. ויש לתמוה על זה ועל זה, מדוע עבודת הדשן כה חשובה להיות הראשונה, תורת העולה ועיקרה כפי פשט הפסוקים, ומדוע אף להוצאת הדשן ישנה חשיבות, אחר שאין זה אלא פינוי של הפסולת המצטברת וכדרך הטבע מפנים כשהדשן מצטבר ונגמר המקום, ומה יש לצוות על כך. תרומת הדשן, מבאר הרש"ר הירש, פותחת את עבודת היום החדש אגב זכירת עבודת היום שעבר. היא הסיום האחרון של עבודת היום שעבר ומזכירה לעד את הי...

וכאן כן בפסחים (דף קטז ע"א), מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה וכו'. ע"כ. וכתב רש"י בדבריו האחרונים למסכת לפני פירוש הרשב"ם, כאן במזיגת כוס שני הבן שואל את אביו מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה. עכ"ד. וכן כתב גם הרשב"ם שם, אך הביא גרסא נוספת, וכן הבן שואל כמו כן בנות צלפחד כלומר דין הוא שיהא שואל במזיגת כוס שני מה נשתנה. עכ"ד. כן יפה תבעו, כפי שפרש"י שם (במדבר פכ"ז פ"ז). על פניו שתי הגרסאות, וכאן הבן שואל או וכן הבן שואל, לא נבדלות בתכליתן אלא מבחינה לשונית גרידא, כאן במובן של במיקום זה שואל הבן וכן במובן של יפה וראוי שישאל כאן הבן. אך בכל מקרה שתי הדרכים מובילות לתוצאה זהה שכאן הוא המקום לשאלת הבן לאחר הא לחמא עניא וקודם לאמירת עבדים היינו וכו' ואין משמעות נוספת לחילוק הגרסאות מעבר לכך. ברם, ייתכן שדבר מה יסודי מזה מונח מאחורי הגרסאות, וכדלקמן. הנה, כתב בספר החינוך (בא מצווה כא) בעניין מצוות סיפור יציאת מצרים וז"ל, לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי...

 נפש בשגגה בויקרא (פרק ד פסוק ב), דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה. ע"כ. על השגגה הוא מביא ואינו מביא על הזדון. ומדוע אין מביאים קרבן אף על חטא במזיד, שהרי אם חטא קל בשוגג דרוש קרבן לכאורה קל וחומר שחטא חמור במזיד יהיה טעון קרבן, נראה להסביר בשתי דרכים. דרך אחת, פשטנית, הינה שרמת הכפרה המסויימת בקרבן מספקת עבור חטא קל בשוגג ואינה מספקת עבור חטא חמור במזיד שכפרתו בייסורים או במיתה כמבואר בסוף מסכת יומא. כביכול הקרבן כלל לא נחשב במקום שיש חטא חמור. אך אפשר לומר בדרך נוספת, שהתאמת הקרבן לשוגג אינה רק התאמה כמותית בעלמא ברמת הכפרה אלא באופן האיכותי והמהותי של דרך התיקון. רוצה לומר, ביחס לחסרון תשומת הלב שהוא שורש חטא השוגג, אם מבחינת משמעות המעשה עצמו או עיתויו, מבוצע כל הטקס של הבאת הקרבן שתפקידו לעורר ולחדש את אותה תשומת הלב ולנסות לקבע אותה בקרב מי שחטא לבל יכשל בזה שוב. הרמב"ן בפרק א (ויקרא פ"א פ"ט) ייסד לנו זאת וא"ד, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך יד...