הדבר הנאה שבמילה
הדבר הנאה שבמילה
הדברים נאמרו לכבוד ברית המילה של בננו אבישי, בי"ט בסיוון תשפ"ג
בפרשת תזריע למדנו על ברית המילה (פרק יב פסוק ג), וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ע"כ.
ומובא במדרש תנחומא דין ודברים ידוע בין הנציב הרומאי טורנוסרופוס הרשע לבין ר' עקיבא. וכך נאמר שם (סי' ז), שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא איזה מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם. א"ל של בשר ודם נאים. א"ל טורנוסרופוס הרשע הרי השמים והארץ יכול אתה לעשות כהם. א"ל ר' עקיבא לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. א"ל למה אתם מולים. א"ל אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקדוש ברוך הוא, הביאו לי שבולים וגלוסקאות וכן אנוצי פשתן וכלים מבית שאן.
כלומר, טורנוסרופוס מעלה שאלה מה יותר נעלה, מעשה הטבע, השמים, הארץ, הצמחים ובני האדם עצמם, או שמא יצירות האדם והעיבוד של מה שהוא עושה לטבע. לטורנוסרופוס היה ברור שהטבע עדיף. הטבע כה כביר לעומת האדם הכה עלוב. ר' עקיבא עונה, מדייק את הדיון ובכך מכריע בתשובה הפוכה. אין אנו משווים את השמים אל האופניים. זה פשוט שהקב"ה ברא דברים נפלאים בטבע שאין לאדם בהם שום השגה או יכולת. כל הדיון נסוב על התיקון המלאכותי של הדבר הטבעי, בבחינת ננסים העומדים על כתפי ענקים, האם העיבוד של החיטה לכדי לחם ועוגה או העיבוד של הפשתן לכדי כלים ובגדים הופך את הדבר ליותר מושלם. התשובה, אומר ר' עקיבא, בבירור, היא שכן.
ולשם מה אמר טורנוסרופוס את דבריו, מיד ממשיך המדרש ואומר, א"ל טורנוסרופוס הואיל הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו. א"ל ר' עקיבא ולמה שוררו יוצא בו, לא תחתוך אמו שוררו, ולמה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצות אלא כדי לצרף בהן, לכך אמר דוד אמרת ה' צרופה וגו' (תהלים יח לא). עכ"ד.
פירוש, טורנוסרופוס חתר בכל הדברים שלו כדי לטעון, ואולי להתריס, בדבר אחד. כך גם זיהה ר' עקיבא כבר מתחילת הדברים. לפי דבריך ר' עקיבא, אומר טורנוסרופוס, שמעשה אדם, תיקון ושיפור הדבר הטבעי, באמת הופך את הדבר ליותר מושלם, וזהו גם העניין של המילה לעשות תיקון בטבע, אז מדוע מלכתחילה לא בורא הקב"ה את האדם שלם. מילא הקב"ה לא בורא את החיטה כעוגה או את הפשתן כמעיל, משום שבעזרת מוצר היסוד אפשר להרכיב ולבנות דברים אחרים וכן יש לזה משמעויות למערכת הכלכלית וכו', אבל מדוע לא ברא ה' את האדם מהול אם כך היא שלמותו וה' רוצה בכך. על כך עונה ר' עקיבא יסוד גדול המופיע בחז"ל בכמה מקומות, לא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצוות אלא כדי לצרף בהן. בהקשר של המילה, ה' הותיר לעמ"י למול ולהשיג את השלמות בעצמם, כי בהשגת השלמות בעצמה יש ערך.
ומהו הערך להשגת השלמות בידי אדם ולא בידי שמים. האם התוצאה עצמה יותר איכותית אם היא מגיעה על ידי עמל, כנראה שלא. אמנם בני אדם מעדיפים לקנות דברים הנעשים בעבודת יד, מעדיפים לשמוע זמר ולא תקליט או מודל סטטיסטי מתקדם, אבל נדמה שאין בזה דבר מעבר לעניין פסיכולוגי.
אם בתוצאה אין הבדל, כנראה שיש הבדל בתהליך. בעשיית המצוות יש איזה חינוך לבן אדם וכדברי הרמב"ן הידועים לגבי שילוח הקן (דברים פכ"ב פסוק ו), שרצו לומר שאין התועלת במצוות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו, למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מידה מגונה, או לזכור הניסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם. וזהו לצרף בהן, שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצוות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד. עכ"ל. ואכמ"ל בכלל הסוגיא הרחבה של טעמי המצוות, אך מכל מקום במילה עדיין יש להבין מה צירוף וחינוך יש בכך שהעניין הגופני הטכני עבר מהטבע האלוקי אל המלאכה האנושית. בתוצאה כבר ציינו שאין הבדל, אז מה הבדל יש בתהליך כה גופני וטכני.
המסכת האחרונה שסיימו בדף היומי, מסכת סוטה, נגמרת כך.
נאמר במשנה (דף מט ע"א), משמת ר"מ בטלו מושלי משלים. משמת בן עזאי בטלו השקדנים. משמת בן זומא בטלו הדרשנים. משמת ר"ע בטל כבוד התורה. משמת ר' חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה. משמת ר' יוסי קטנתא פסקו חסידים, ולמה נקרא שמו קטנתא? שהיה קטנתא של חסידים. משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה. משמת ר"ג הזקן בטל כבוד התורה, ומתה טהרה ופרישות. משמת רבי ישמעאל בן פאבי בטלה זיו הכהונה. משמת רבי בטל ענוה ויראת חטא. ע"כ.
והעירו בגמרא (ע"ב) על העניין האחרון, משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא, אמר ליה רב נחמן לתנא, לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא. והשאלה עולה מאליה, כיצד אמורא גדול כרב נחמן נוהג בהנהגה שנראית, ח"ו, פסולה, ואומר מימרא שכל תוכנה היא שבח לעצמו. ועוד שם בגמרא, לפני רב נחמן, אמר ליה רב יוסף לתנא, לא תיתני ענווה דאיכא אנא. ובזה הקושי קשה כפליים. כיצד רב יוסף משבח את עצמו, ח"ו, שבח על ענוותנותו במעשה שבהכרח, על פניו, סותר למידת הענווה.
אך במבט נוסף ברור כי אין בדברי האמוראים שום קושי. כמובן, ישנם אנשים וישנם הקשרים שביחס אליהם אמירות כאלו תחשבנה אמירות לא ראויות ובודאי אמירות שאינן מתאימות למידת הענווה, אבל באותה מידה ברור כי ישנם הקשרים שבהם אין בהן שום סתירה לענווה. מי לנו עניו כמשה, שכתב על עצמו בפרשת בהעלותך (פרק יב פסוק ג) והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה. לאמירה של אדם שאומר יש לי מעלה כזו וכזו, בהנחה שהיא איננה שקר, יכולות להיות אחת משתי סיבות, או גאווה שבה המטרה של האדם היא שאחרים ידעו במעלתו, או החתירה לאמת, כי כך האמת שיש לו את המעלה וזו עובדה הנצרכת לאיזה עניין.
רב נחמן מכיר את עצמו ויודע שיש בו מעלה שהוא ירא חטא. שקל רב נחמן את השיקולים והכריע שחשוב להעיר על המשנה למען האמת ולהעיד שמידת יראת החטא לא נעלמה. היא עודנה קיימת ברב נחמן. כן רב יוסף הכיר את עצמו, את מידת הענווה שלו, ובגלל שכך האמת העיר על המשנה.
ויתרה מכך, אותה מודעות עצמית, ניתוח מדוייק שעשו האמוראים לתכונותיהם, הולכת היא יד ביד עם מידת הענווה. וכך כתב המסילת ישרים (פרק כב) בביאור עניין הענווה שבמחשבה, שיתבונן האדם ויתאמת אצלו אשר אין התהלה והכבוד ראויים לו, כל שכן ההתנשא על שאר בני מינו, וזה מפני מה שחסר ממנו בהכרח, וגם מפני מה שכבר יש בידו: מפני מה שחסר ממנו פשוט הוא כי אי אפשר לאדם באיזה מדריגה שיהיה מן השלימות שלא יהיו בו חסרונות רבים, או מצד טבעו או מצד משפחתו וקרוביו או מצד מקרים שקרו לו, או מצד מעשיו שאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הן כל אלה מומים באדם שאין מניחים לו מקום התנשאות כלל, אפילו יהיה בעל מעלות רבות, כי כבר עניני החסרונות האלה יספיקו להחשיכם. עכ"ד.
על רב יוסף מסופר, בין השאר, כי נעשה סומא, שכח את תלמודו ואביי תלמידו הזכיר לו את התלמוד. רב יוסף הכיר בכל זה, בחסרונות שלו, אם מותר לומר, ואותה התבוננות היא הראשונה המובילה לידי מידת הענווה.
כעת גם הצירוף והחינוך שבתהליך המילה מובן היטב. אותו תיקון, טכני לכאורה, שכל אדם צריך לבצע לגופו, מעלה למודעותו את חוסר שלמותו ועשוי לחנך למידת הענווה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה