ויברכו את רבקה בחיי שרה (פרק כד פסוקים ד, נח עד ס), כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק. ויקראו לרבקה ויאמרו אליה התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך. וישלחו את רבקה אחותם ואת מניקתה ואת עבד אברהם ואת אנשיו. ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שונאיו. ע"כ. הרי שאברהם שלח את אליעזר לקחת אשה לבנו ליצחק, אליעזר הלך ושאל לרבקה שהסכימה ללכת עימו ולבסוף שלחו את רבקה יחד עם אליעזר וברכו אותה. הגמרא בכתובות (דף ז ע"ב) מבררת מניין שברכת חתנים, היינו ברכות הנישואין הנקראות שבע ברכות, נאמרת בעשרה אנשים. אומרת הגמרא, מרות, שנאמר בה בנישואין של בועז ורות (פרק ד פסוק ב), ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה. והרי לנישואין עצמם אין צורך אלא בשני עדים, בהכרח שעשרת האנשים שלקח בועז הם לצורך ברכת חתנים. ורבי אבהו אמר מקור אחר לדבר, מהנאמר בתהילים (פרק סח פסוק כז), במקהלות ברכות אלוקים ה' ממקור ישראל, היינו שהברכה על עניין המקור צריכה קהל ואין קהל פחות מעשרה אנשים. והנה, במסכת כלה למדנו,  מניין לברכת חתנים מן התורה שנאמר  ויברכו את רבקה, וכן הביאו התוס...

חלב ובן הבקר בוירא (פרק יח פסוק ח), ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. ע"כ. הרי נאמר כי אברהם אבינו לקח חלב ובשר ונתן לפני המלאכים שאכלום. וקשה, כיצד נאכלים כאן בכפיפה אחת, באירוח באוהלו של אברהם אבינו, בשר וחלב יחדיו. ואם תאמר שהרי כבר דרשו חז"ל כי המלאכים רק עשו עצמם כאוכלים אך לא היו אוכלים באמת, עדיין קשה, כיצד אברהם מצידו הגיש לפני אורחיו בשר וחלב אם לא ידע שמלאכים הם ואינם אוכלים. ועוד קשה, שלשון רש"י היא, ויאכלו, נראו כמו שאכלו, מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג. עכ"ד. ולא ייתכן שהמנהג בבית אברהם הוא לאכול בשר וחלב יחדיו. ושני מהלכים עיקריים נאמרו במדרשים ובמפרשים בביאור העניין. החזקוני מביא שאפשר שהמעשה עם המלאכים היה כהוגן, שאברהם מצידו והמלאכים מצידם הקדימו החלב לבשר, שנאמר בפסוק קודם ויקח חמאה וחלב ולאחר מכן ובן הבקר, ודבר זה מותר. וכך כתב בבכור שור, חמאה וחלב ואחר כך בן הבקר, שלא לאכול החלב אחר הבשר כי שומר מצוות היה אברהם אבינו. ובדעת זקנים הביא מדרש שאומר שקיים אברהם ע"ה אפילו עירובי תבשילין, דהיינו תבשילין מעורבי...

אותו ולא אותה בלך לך (פרק יז פסוק יב), ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם. ע"כ. למדנו בגמרא בקידושין (דף כט ע"א), האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות ויש אומרים אף להשיטו במים וכו'. ועוד אמרו, למולו מנלן, דכתיב וימול אברהם את יצחק בנו, והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה דכתיב המול לכם כל זכר, והיכא דלא מהליה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה. איהי מנלן דלא מיחייבא, דכתיב כאשר ציווה אותו אלוקים, אותו ולא אותה וכו'. ע"ש. כלומר, הביאה הגמרא שהאב חייב במילת בנו. והנה, פשוט לגמרא שאין הבן מיד מצווה, בן שמונת ימים, למול את עצמו, כי הרי אינו שייך בדבר. מכל מקום, מבררת הגמרא מדוע האב נתייחד בחובה למול את בנו יותר מאשר שאר הקרובים או האנשים בכלל. הביאה הגמרא כמקור את הפסוק האמור אצל אברהם, וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר ציווה אותו אלוקים, פסוק הקושר את המילה בהיות יצחק בנו של אברהם. וכאשר האב לא מל את הבן מחוייבים בית דין למולו, והמקור לדבר מהלשון המול לכם כל זכר, לכם ב...

אשר איננה טהורה בנח (פרק ז פסוק ח), מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ומן העוף וכל אשר רומש על הארץ. ע"כ. אמרו על כך בגמרא בפסחים (דף ג ע"א), אמר רבי יהושע בן לוי, לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה וכו'. ובאורייתא מי לא כתיב טמא, אלא כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון נקיה, כל היכא דנפישין מילי משתעי בלשון קצרה. כדאמר רב הונא אמר רב ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ע"ש. במקום לנקוט את המילה הטמאה, חמש אותיות, נקטה התורה בלשון אשר איננה טהורה, בשלוש עשרה אותיות שהן שמונה אותיות נוספות, ללמד שאל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, ולשון טהרה עדיפה על פני לשון טומאה. ואכן, למסקנא קובעת הגמרא שלעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה גם אם הלשון הקצרה מגונה ביחס ללשון הארוכה ורק כאשר הלשונות שווים באורכם יש להימנע מהלשון המגונה. בכל זאת, מסבירים המפרשים, בכמה מקומות, כגון בנח, האריכה התורה כדי לחזר אחר הלשון הנקייה כדי ללמד את הדבר הזה בעצ...

היה לו להשיב דברי מי שומעין בבראשית (פרק ג פסוק יד), ויאמר ה' אלוקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חיית השדה על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך. ע"כ. וכתב רש"י, מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית, שאילו שאלו למה עשית זאת, היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. עכ"ד. ומקור הדברים בסוגיית הגמרא בסנהדרין (דף כט ע"א), אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן מניין שאין טוענין למסית, מנחש הקדמוני, דאמר רבי שמלאי הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען, ומפני מה לא טען לו הקדוש ברוך הוא, לפי שלא טען הוא. מאי הוה ליה למימר, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, דברי הרב שומעין. ע"ש.  ואם תאמר, מדוע כל מסית שבעולם לא יכול לפטור עצמו בטענה זו, השיב בשפתי חכמים שדווקא הנחש שלא נצטווה שלא להסית ולא נענש אלא לפי שבאה תקלה על ידו, לפיכך שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד. אבל מסית שנצטווה בתורה שלא להסית, נמצא כשהסית עובר על מצוות השם שציווה שלא להסית, ולכן גם אם מצד היחס המתקיים בין המסית והמוסת שבו שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד הרי סוף סוף עבר על דברי ה...