אני יוסף העוד אבי חי בויגש (פרק מה פסוק ג), ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. ע״כ. וצ״ב מה השייכות בין לזה לזה, בין מה שהתגלה בפניהם ואמר אני יוסף לבין מה שמיד שאל העוד אבי חי. בנוסף, הרי כבר שאל קודם לכן (פרק מג פסוק כז), השלום לאביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי, והשיבו לו על כך (פסוק כח) שלום לעבדך לאבינו עודנו חי ולא סביר שיתרחש שינוי מן הקצה אל הקצה במצבו בזמן כ״כ מועט. אך יתרה מכך, הלא בינתיים לא הספיקו השבטים לעלות חזרה לארץ ישראל, כי יוסף מיד החזיר אותם בגלל עניין הגביע, וגם אם היה מתרחש שינוי במצבו של יעקב הרי לא היו השבטים מודעים לכך. ר׳ חיים פלטיאל, אחד מן הראשונים, עמד על החזרה בשאלה של יוסף ועל הקשר לגילויו כיוסף שקרה מיד לפני כן וכתב בעניין שני דברים. נביא את הדברים בשינוי מה. בדרך אחת אפשר לומר, דוודאי ידע יוסף שיעקב חי, כי כך מסרו לו השבטים בתשובה לשאלה הראשונה, אלא שלא ידע, כי לא נאמר לו, מה מצב החיות, כלומר הבריאות, של יעקב, לפי שידע שנצטער עליו יעקב והצער מזיק לבריאות. לכן בער ביוסף לשאול כעת, תכף ומיד, מה מצבו של אביו והאם ...

בעצם היום הזה בזכריה (פרק ח פסוק יט), כה אמר ה׳ צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו. ע״כ. וביארו בגמרא בראש השנה (דף יח ע״ב), צום הרביעי זה תשעה או י״ז בתמוז שבו הובקעה העיר, צום החמישי זה תשעה באב שבו נשרף בית אלוקינו, צום השביעי זה ג׳ בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם וצום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים. והנה, כתב השו״ע, או״ח סי׳ תקנ ס״ג, כל ד׳ צומות הללו, אם חלו להיות בשבת נדחין לאחר השבת. עכ״ל. ובבית יוסף כתב שכ״כ רש״י והרמב״ם שכל הצומות נדחים, והביא שה״ר דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית שעשרה בטבת הוא משונה משאר תעניות, שאם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו (יחזקאל פרק כד פ״ב) בעצם היום הזה כמו ביום הכיפורים, וכתב שלא ידע מניין לו זה. ע״ש. ואף שאין ההלכה כאבודרהם ואף שפרט את נימוקו עימו, אכתי צריך להבין את הטעם והמהות של צום עשרה בטבת שעומדים מאחורי דיוק הפסוק. הגר״ח עמד על כך, ונבאר את העניין על בסיס דבריו. הנה, תענית חלום מתענים אפילו בשבת, ומזה רואים שעניין תענית, בעלמ...

השתדלות וביטחון במקץ (פרק מא פסוק א), ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור. ע״כ. ואיתא במדרש רבה (פרשה מט סי׳ ג), (תהלים מ) אשרי הגבר אשר שם ה׳ מבטחו, זה יוסף, ולא פנה אל רהבים, על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים. ע״ש. והדברים תמוהים. דאם איתא שיוסף הוא האדם המובהק עליו נאמר בתהילים ששם ה׳ מבטחו, כיצד הדבר נסתר מיד לאחר מכן על ידי אותו מדרש בעצמו, שאמר שיוסף לא קיים את מה שכתוב ולא פנה אל רהבים, שכן פנה אל שר המשקים ואף נענש על כך בשנתיים נוספות בבית הסוהר. ואפילו אי נימא שהן אמנם הנהגתו הכללית של יוסף הייתה בביטחון ואמונה ומה שנפל בביטחון בה׳ אירע רק פעם אחת, ולכן נכון לומר שככלל היה יוסף שם מבטחו בה׳ ובכל זאת פעם אחת פנה אל רהבים ונענש על כך, אכתי קשה, דמשמע מהמדרש שיש איזה הכרח שיוסף הוא הוא הבוטח בה׳ המובהק, ואף אם אפשר שנפילתו הייתה חד פעמית ואין הדבר נסתר לגמרי, מכל מקום לכלל הכרח וראיה לא הגענו. וב״ב הבית הלוי, דאדרבה, מה שנענש יוסף על שפנה אל הרהבים זהו ההכרח לכך שמידת בטחונו של יוסף הייתה גבוהה במיוחד. הרי באמת התירה התורה לאדם להשתדל בצרכי...

  מים ונחשים בוישב (פרק לז פסוק כב), ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. ע“כ. ובהמשך כתיב, והבור ריק אין בו מים, והביא רש״י את דברי חז״ל הידועים, ממשמע שנאמר והבור ריק איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. עכ״ד. אם כן, ראובן ניסה להציל את יוסף, כפי שמעיד עליו הכתוב באופן נדיר, למען הציל אותו מידם, על ידי שהציע לזורקו לבור שיש בו נחשים ועקרבים. והדבר תמוה ביותר. ראשית, מה הצלה היא זו להשליך את יוסף אל הנחשים והעקרבים שיהרגוהו. וגם אם נאמר שלפחות הציל אותו ממיתה וודאית בידיים והביא אותו למצב שיש בו הסתברות מסויימת למיתה והסתברות מסויימת להצלה, צריך להבין מדוע אכן הביא את יוסף למצב הזה ולא הציע לאחים לזורקו בבור ללא נחשים ועקרבים כך שלא יסתכן באופן ישיר כלל. ואפשר לבאר בפשטות שיותר היה בטוח ראובן שיצליח לשכנע את האחים, כפי שאכן קרה, להשליך את יוסף לבור מסוכן מאשר אם היה מציע לשים אותו במקום בטוח. ומיהו, גם אם כך הדבר, הרי אין בשיקול הפשוט הזה די הצדקה לשים את ...

המהדרין מן המהדרין בשבת (דף כא ע"ב), תנו רבנן מצוות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. ע"כ. וכתבו התוס' (ד"ה והמהדרין), נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו, שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד הימים הנכנסים או היוצאים. כלומר, שדין המהדרין מן המהדרין שמדליקים מספר נרות שונה בכל יום הולך על הדין המקורי שמדליק נר אחד לכל הבית, ולא על דין המהדרין שמדליקים נר לכל אחד מבני הבית. והטעם, דאם עושה נר לכל אחד, אפילו יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית. וכן דעת הריטב"א והמאירי. אך דעת הרמב"ם אינה כן, שכתב בהלכות מגילה וחנוכה (פ"ד ה"א), כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצוות שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד וכו', והמהדר את המצווה מדליק נרות כמניין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד וכו', והמהדר יתר על זה ועושה מצווה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד בליל...