מזבח לכבוד ולתפארת בתצווה (פרק ל פסוק א), ועשית מזבח מקטר קטורת עצי שיטים תעשה אותו. ע"כ. הנה, בפרשת תרומה לימד על מבנה המשכן וכליו ובפרשת תצווה ציווה על בגדי הכהונה, חלק מעבודת הכוהנים, ובסוף ציווה גם על מזבח הקטורת. והשאלה מאליה נשאלת, מדוע הוציא את מזבח הזהב מן הכלל ולא הזכיר אותו יחד עם שאר כלי המשכן ותיאור בניינו. לשם מה הוציא את המזבח הפנימי מן הבניין ונתנו בפרשת תצווה יחד עם הבגדים וההכשר התלוי באנשים. הרמב"ן ומפרשים נוספים כבר עמדו על התמיהה. הנה מזבח הקטורת מן הכלים הפנימיים היה, ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם וכן הזכירם במעשה בפרשת ויקהל (פרק לז פסוק כה), אומר הרמב"ן. ומבאר, אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי (פכ"ט פמ"ג) ושכנתי בתוך בני ישראל (שם פמ"ה), אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטורת להקטיר לכבוד השם. עכ"ד. כלומר, קושר הרמב"ן את מהות העבודה של מזבח הקטורת, הקטורת, עם השראת השכינה, כי יש מקום לכבד את השכינה בקטורת רק לאחר שהבניין והכלים ושאר הדברים מביאים את הש...

תמיד בתרומה (פרק כה פסוק ל), ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד. ע"כ. וכך היה מעשה הלחם, כמתואר במשנה במנחות (פרק יא משנה ז), המכניסים עומדים בצפון ופניהם לדרום והמוציאין עומדים בדרום ופניהם בצפון, אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה כנגד טפחו של זה שנאמר לפני תמיד, ר' יוסי אומר אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף היא הייתה תמיד. ונתבארה דעתו בגמרא (דף צט ע"ב), תניא רבי יוסי אומר אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום, אלא מה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין שולחן בלא לחם. ע"ש. נדמה שזהו פשר מחלוקתם של רבנן ור' יוסי, בפירוש המילולי של תמידיות של לחם הפנים, ובחפצא של המצווה אם הוא השולחן או הלחם. לפי חכמים לפני תמיד פירושו שיהיה הלחם על השולחן בתמידיות של רצף שהולך ונמשך ואין לו הפסק, אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה כנגד טפחו של זה. כל רגע ורגע שמונח הלחם על השולחן, מתעלה השולחן להיות שולחן לחם הפנים שלפני ה', ובהיעדר הלחם, אף אם מדובר בהפסק רגעי, באותה שעה חסר השולחן את הדבר שמגדיר אותו לכלי קודש וכביכול מתבטל ונעלם לאותו זמן. מצוות לחם הפנים הי...

שונא לטעון במשפטים (פרק כג פסוק ה), כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עימו. ע"כ. תא שמע, בפרק אלו מציאות (ב"מ דף לב ע"ב), אוהב לפרוק ושונא לטעון מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו, ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא הא עדיף ליה, אפילו הכי כדי לכוף את יצרו עדיף. ע"ש. פירוש, קודם השונא לטעון משום החשיבות של כפיית היצר הגוברת על החשיבות של מניעת צער בע"ח, או משום שצער בע"ח הותר לצורך האדם ואין לאדם צורך גדול יותר מאשר כפיית יצרו ותיקון המידות שלו. ואמרו בפסחים (דף קיג ע"ב) על הרואה דבר ערווה בחבירו שמותר לשנאתו שנאמר כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, מאי שונא וכו' אלא פשיטא שונא ישראל, ומי שריא למסניה והכתיב לא תשנא את אליך בלבבך וכו', אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערווה, רב נחמן בר יצחק אמר מצווה לשנאתו שנאמר יראת ה' שנאת רע. ע"ש. והעירו התוס' בשתי הסוגיות והקשו, שאם השונא שחמורו רובץ תחת משאו הוא ישראל שמותר לשנאותו ואולי אף מצווה לשנאותו, מה עניין יש לכוף את היצר לעזור לו ולהימנע מאותה שנאה, הרי אין ...

באמונה הם עושים ביתרו (פרק כ פסוק ב), אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. ע"כ. וכתב הרמב"ן על אתר, הדיבור הזה הוא מצוות עשה, אמר אנוכי ה', יורה ויצווה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה' והוא אלוקים להם, כלומר הווה, קדמון, מאיתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלוקים להם, שחייבים לעבוד אותו. עכ"ל. וזו מצוות העשה הראשונה בספר המצוות לרמב"ם וז"ל, המצווה הראשונה היא הצווי אשר צוונו להאמין האלוקות והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאות והוא אמרו יתברך אנוכי ה' אלוקיך. עכ"ל. וציין הרמב"ן שם בהשגותיו לדעת הבה"ג, דלא כדעת עצמו, ולפיו אין זה נמנה בכלל תרי"ג מצוות. והנראה מדעתו, אומר הרמב"ן, שאין מניין תרי"ג מצוות אלא גזירותיו יתברך שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה, אבל האמונה במציאותו יתעלה שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצוות לא ימנה בחשבונן, והוא מאמר החכמים במכילתא משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור ...