עולת תמיד לדורותיכם בתצווה (פרק כט פסוק לח ופסוק מב), וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שניים ליום תמיד וכו' עולת תמיד לדורותיכם. ע"כ. היינו קרבן התמיד, קרבן עולה, הבא כקורבן ציבור והוקרב פעמיים בכל יום, אחד בבוקר ואחד בין הערביים. ועליו אמר הכתוב שיוקרב תמיד ובכל הדורות. ועתה שאין לנו בין מקדש ואין אנו מקריבים עולה, יש לומר כדעה המפורסמת בגמרא בברכות (דף כו ע"ב), איתמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפילות אבות תקנום, רבי יהושע בן לוי אמר תפילות כנגד תמידין תקנום. ע"ש. וכיוון שתפילות כנגד תמידין תקנום וממשיכים ומתפללים אנו בכל הדורות, מקיימים אנו בזה עולת תמיד לדורותיכם. אלא שדבר זה מעלה שתי תהיות. האחת, שאם תיקנו את התפילות על מנת להמשיך את קיום הקורבנות לדורות, מה ערך ומה צורך היה בתפילות בדורות שבהם עדיין היו הקרבנות. כל הצורך התעורר לכאורה רק בשהופסקה דרך הקיום הרגילה של הקרבת הקרבנות ונצרכו לדרך קיום חלופית. ותהיה נוספת על הקשר בין קרבן התמיד לתפילה, שאכן קרבנות המוספין מוזכרים בתפילת מוסף, בין אם זה ראש חודש, שבת או חג, אך עולת התמיד נעדרת מן התפילה שחרית ומנחה. את...

תיקחו לי מאיתם בתרומה (פרק כה פסוקים ב וג), דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי, וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם זהב וכסף ונחושת. ע"כ. נאמרו כאן כמה מילות מפתח בהבאת זאת התרומה. ויקחו, לי, תרומתי, תיקחו מאיתם. את מילת לי באר רש"י, לי לשמי, דהיינו לא לצרכי, כי ה' הרי לא צריך לדבר וחצי דבר מכל אלו עבור עצמו, אלא שישראל יקחו כל אלו בשביל תועלת עצמם בבניית המשכן והשראת השכינה רק שיהיה לשם שמים. אל הביטוי ויקחו לי התייחס כבר המדרש, כתיב לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבקות, אמר הקב"ה לישראל התנדבו ועשו המשכן ואל תאמרו מכיסכם אתם נותנים דבר, כי משלי הוא הכל, לפיכך אמר ויקחו לי, משלי. ע"כ. הרי הסביר המדרש את שתי המילים, ויקחו ולי, כי באמת יש כאן לקיחה של ישראל מה' ולא נתינה, והכוונה במילה לי היא לא לצורכי אלא משלי. ויקחו לי פירושו אתם לוקחים משלי, ודלא כרש"י שביאר שאתם לוקחים משלכם לשמי. ברם, תינח דברי המדרש שויקחו לי היינו תיקחו משלי, משל ה', אך מהו פירוש המילים בהמשך הפסוק תיקחו מאיתם, ובדומה לזה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו ...

99 אחוז בפרשת יתרו מוזכרים הדיינים ומערכת המשפט שדנה את ישראל (פרק יח פסוקים כא וכב), ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וכו' ושמת עליהם שרי אלפים ושרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות, ושפטו את העם בכל עת וכו'. ובפרשת משפטים מוזכרים הדינים אך גם הרופאים (פרק כא פסוק יט), ורפוא ירפא, ואמרו חז"ל, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא. כאשר בפני הדיין או השופט עומדת ראיה מרשיעה שאמינותה היא 99%, מן הסתם, ובודאי כאשר אין לו שום דבר קונקרטי הסותר לכך, הוא ינטה לקבל אותה ולהרשיע על פיה. כאשר בפני הרופא עומדת תוצאת בדיקה חיובית שאמינותה היא 99%, מן הסתם וכנ"ל, הוא והפציינט ינטו לקבל אותה להניח שהפציינט חולה במחלה. הרי 99% שההרשעה או התוצאה החיובית הן נכונות, אז מדוע שלא נקבלן. ננתח את המקרה הבא. ישנה מחלה נדירה ששכיחותה הוא 1% וישנה בדיקה שרמת אמינותה היא 99%. דגמנו אדם אקראי, יוסי, ביצענו לו בדיקה ולמרבה הצער הבדיקה נמצאה חיובית. מה ההסתברות שהוא באמת חולה? P(yosii ill | yossi test positive) * P(yossi test positive) = P(yossi test positive | yossi ill) * P(yossi ill) כך לפי "נוסחת בייס"...

הרודף במחתרת במשפטים (פרק כב פסוקים א וב), אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו דמים לו שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו. ע"כ. הרי הבא לחתור את הבית אין הריגתו נחשבת רציחה, אלא אם כן זרחה השמש עליו, פרש"י, שברור כשמש שאינו בא להרוג אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו כגון אב החותר לגנוב ממון בנו, שאז דמיו דמים ורציחתו רציחה. ובמשנה בסנהדרין, דף עב ע"א, הבא במחתרת נידון על שם סופו, ובגמרא, אמר רבא, מאי טעמא דמחתרת, חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והאי מימר אמר אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי, ואי קאי לאפאי קטלינא ליה, והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו. ע"כ. כלומר, מכיון שחזקה שאין אדם עומד ושותק בזמן שרואה את ממונו ניטל בידי אחר, אומר הגנב לעצמו שיבוא הבעלים, ימנע מבעדו לגנוב ויצטרך הגנב להורגו, והרי נמצא שיש לבעלים ביחס לגנב דין של הבא להורגך השכם להורגו. ונראה כי דין זה נגזר ושייך לדין הכללי של רודף (שם בדף עב ע"ב ודף עג ע"א), שהרודף אחר חבירו להורגו ניתן להצילו בנפשו. וכך כתב הרמב"ם (הלכות גניבה פ"ט ה"ט), ומפני מה התירה תו...