שיר של יו"ט ורוב בגמרא בביצה (דף ד ע"ב), אתמר שני ימים טובים של ראש השנה, רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה. דתנן בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום כולו, פעם אחת נשתהו העדים לבוא ונתקלקלו הלויים בשיר. התקינו שלא יהו מקבלים את העדים אלא עד המנחה, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש וכו'. ע"כ. פירוש, ביצה שנולדה ביום הראשון של ראש השנה אסורה בשני הימים, משום ששני הימים של ראש השנה תיקנו חכמים לנהוג בהם בכל מקום בתורת ודאי כקדושה אחת ארוכה ולא בתורת ספק. לגבי יו"ט שני של שאר המועדים, אכן, הדין הוא להלכה שביצה שנולדה ביום הראשון מותרת בשני, לפי שממה נפשך אחד משני הימים הוא חול כך שאו שהביצה נולדה ביום חול או שאנו באים לאוסרה ביום חול ובשני המקרים מותרת. ומה הטעם שתיקנו את ראש השנה להיות שני ימים בתורת ודאי, אומרת הגמרא, משום שבראשונה היו מקבלים עדות החודש של תשרי במשך כל היום השלושים של אלול. אם היו מגיעים העדים, אפילו לקראת סיום היום, אותו היום היה מתקדש למפרע מתחילתו בקדושת יום טוב של ראש השנה, ולכן גם לפני הגעת העדים היו נמ...

מחשבה טובה, רעה ועכו"ם בכי תבוא (פרק כו פסוק ה), וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. ע"כ. ופרש"י, ארמי אובד אבי, לבן ביקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב, ובשביל שחשב לעשות חשב לו המקום כאילו עשה, שבעובדי כוכבים חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה. עכ"ד. אכן, בסוגיית הגמרא בקידושין, דף לט ע"ב ודף מ ע"א, שנינו את הכלל הידוע, מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, אך כבר כתבו התוס' שם שבעובדי כוכבים מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה והביאו לכך ראיות מהנביא. כך גם נקט רש"י, ומקורו בספרי, שבעובדי כוכבים חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה. על פניו הדברים יכולים להתפרש כפשוטם. הקב"ה מיטיב עם ישראל ומטה את מידותיו להתחשב גם בכוונה וברצון שלהם כאשר הדבר בא לעזרם, וכאשר אין הדבר בעזרם, לצורך ייחוס של חובות ח"ו, דורש הי"ת את הדרישה היותר מחמירה שלא די במחשבה וצריך למעשה. ברם, כאשר מדובר באומות העולם, מידתו של הקב"ה אינה מוטה בהתאם לזכות או לחובה אלא ל...

טובה או משפט, היה או לא היה בכי תצא (פרק כא מפסוק יח), כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם. ותפשו בו אביו ואמו והציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו. ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא וכו'. ע"כ. ומדוע בן סורר נהרג, מביא רש"י את דברי חז"ל הידועים, ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב. עכ"ד. ובפשטות הכוונה שזכות הוא לבן הסורר למות כעת, מפני שבלאו הכי ימות בעתיד כאשר ילסטם את הבריות ויהרוג אותם, וכאשר ימות באותה עת ימות חייב. אם כן, עדיף לו למות עתה זכאי מאשר שימות בעתיד חייב. המשנה בסנהדרין (פרק שמיני, דף עא ע"א) אומרת בעניין בן סורר כך. היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, אביו אינו רוצה ואמו רוצה, אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהו שניהם רוצין. רבי יהודה אומר, אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה. ע"כ. ואמרו בגמרא, מאי אינה ראויה וכו'...

דיינים, ניתוח הסתברותי בשופטים (מפסוק ח) נזכרו ענייני הדיינים, כי יפלא ממך דבר למשפט וכו' ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט וכו'. ע"כ. בספר החינוך על פרשת משפטים, במצוות הטיה אחרי רבים, כתב בעניין ההליכה אחר הרוב בדיינים וא"ד, ובחירת רוב זה לפי הדומה הוא בששני הכיתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשוה, שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת בורים מרובה ואפילו כיוצאי מצרים, אבל בהשוית החכמה או בקרוב הודיעתנו התורה שריבוי הדעות יסכימו לעולם אל האמת יותר מן המיעוט. ובין שיסכימו לאמת או לא יסכימו לפי דעת השומע, הדין נותן שלא נסור מדרך הרוב. ומה שאני אומר כי בחירת הרוב לעולם הוא בששני הכיתות החולקות שוות בחכמת האמת, כי כן נאמר בכל מקום חוץ מן הסנהדרין, שבהם לא נדקדק בהיותם חולקין אי זו כת יודעת יותר אלא לעולם נעשה כדברי הרוב מהם, והטעם לפי שהם היו בחשבון מחויב מן התורה, והוא כאילו ציותה התורה בפירוש אחר רוב של אלו תעשו כל עניניכם, ועוד שהם כולם היו חכמים גדולים. עכ"ד. פירוש, דין הליכה אחר הרוב בדיינים נאמר עבור אופן שבו שתי הקבוצות החולקות יודעות בחכמת התורה בשווה, אבל כאשר...

הענקה זו צדקה בראה (פרק טו פסוקים יג יד), וכי תשלחנו חופשי מעמך לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך אשר ה' אלוקיך תתן לו. ע"כ מצוות עשה של האדון להעניק לעבד עברי היוצא ממנו לחירות כך שלא יצא בידיים ריקניות, וטעם המצווה מפורש בתורה (פסוק טו), וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלוקיך, על כן אנכי מצווך את הדבר הזה היום. ואמרו, מה במצרים הענקתי לך, אף אתה תעניק לו. ודנו האחרונים בגדר דין הענקה, האם הוא בבחינת חיוב ממוני, שהטילה התורה על האדון לשלם תשלום נוסף לעבד עבור עבודתו ממש כשכר פעולתו, או שמא אין זו אלא צדקה, לא בתורת חיוב אלא מתורת ויתור ומתנה בתורת חנינה, כלשון הסמ"ע (חו"מ סי' פו סק"ב). כך נקט גם הש"ך שם (סק"ג), דהדבר ידוע דהענקה הוא מדין צדקה וכדמשמע קרא ובש"ס בכמה דוכתי. ואף שאין בדבר ראיה גמורה, אכן מדברי התורה שהענקת האדון לעבד היא כנגד ההענקה שהעניק הקב"ה לעמ"י משמע שמדובר במתנה וחנינה ולא בשכר פעולה, כי מה שייך שכר פעולה וחוב למה שהי"ת נותן לישראל, והלא אין זו אלא מתנת חינם בטובו יתברך. ...

בעקב (פרק ח פסוק י), ואכלת ושבעת וברכת את ה אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. ע"כ. אמרו חז"ל בגמרא בברכות (דף לה) בעניין ברכת הנהנין, אלא סברא הוא, אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. ת"ר אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. מאי תקנתיה, ילך אצל חכם. ילך אצל חכם מאי עביד ליה, הא עביד ליה איסורא, אלא אמר רבא ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבוא לידי מעילה. אמר רב יהודה אמר שמואל, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקודשי שמים שנאמר לה' הארץ ומלואה. ר' לוי רמי, כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. א"ר חנינא בר פפא, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל וכו'. ע"ש. הנה כי כן, אומרת הגמרא כי המקור לחיוב ברכות הנהנין הוא מסברא שאסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, שאם נהנה הרי הוא מועל, כאילו נהנה מקודשי שמים וכאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל. ומשמע בגמרא, מכך שחיפשה מקור לדין ברכות הנהנין ב...