פנחס רודף לזמרי בבלק (פרק כה פסוקים ח וט), וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו, ויבוא אחר איש ישראל אל הקבה וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל. ע"כ. קנא פנחס לה' ודקר את זמרי ואת המדיינית והרגם. ואמרו על כך בגמרא בסנהדרין (דף פב ע"א), הבא לימלך, כלומר לשאול האם לפגוע בבועל ארמית, אין מורין לו, דהיינו לפגוע בו. ולא עוד, אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו, שכן לא ניתנה רשות לקנאים לפגוע אלא בשעת המעשה ולא אחר כך. וממשיכה הגמרא ואומרת, אילו היה נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא, פירוש, פנחס רודף את זמרי להורגו ולכן זמרי יכול היה להרוג את פנחס ולא היה נהרג על כך בבית דין. כלל הוא בידינו שאם אדם רודף אחר חבירו להורגו רשאי הנרדף להגן על עצמו ולהרוג את הרודף. ולא רק הנרדף עצמו רשאי בכך, אלא אף כל אדם אחר הרואה את המעשה רשאי להציל את הנרדף אפילו על ידי הריגת הרודף. ברם, כל ההיתר להרוג את הרודף ניתן רק כשאי אפשר להצילו באחד מאבריו, כלומר, כשלא ניתן להציל את הנרדף על ידי פגיעה באחד מאברי הרודף וכדו...

גזירה היא מלפני בחוקת (פרק יט פסוק ב), זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול. ע"כ. ופרש"י, זאת חוקת התורה, לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה מצווה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. עכ"ל. כלומר, מסבירים מפרשי רש"י, קשיא ליה, למה כתיב מילת חוקת ומילת תורה שניהם, דודאי חוקת או התורה לבד אינם קשים, שכן הרבה פעמים נאמר בתורה כגון זאת חוקת הפסח או זאת התורה לעולה ולחטאת. ועוד, שהסמיך חוקת לתורה, במשמעות שהאחד הוא פירוש לשני, כאילו אמר שהתורה הזאת של פרה היא חוקה. על כך השיב רש"י ואמר, מצווה זו גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. וצריך להבין את הכוונה המדוייקת בזה. האם באמת אין טעם למצוות פרה אדומה ולשאר החוקים, האם אין טעם למצוות כלל, או דילמא יש טעם למצווה אלא שאינו נגלה לבני אדם ובכל זאת אין להם רשות להרהר ולפקפק בכך. אפשרות נוספת היא שאכן למצוות עצמן או פרטיהן נעדר טעם, אבל לעצם קיום מושג המצוות ישנה סיבה. כל זאת ועוד צריך ...

 אתם גם אתם בקרח (פרק יח פסוק כח), כן תרימו גם אתם תרומת ה' מכל מעשרותיכם אשר תקחו מאת בני ישראל ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. ע"כ. היינו, שכמו שישראל מרימים מגרנם ומיקביהם, תרימו גם אתם, הלויים, ממעשר שלכם, דהיינו תרומת מעשר, כי הוא נחלתכם. כך פרש"י במשמעות הפסוק, אך חז"ל דרשו אותו והעלו ממנו פרטים וגדרים בדיני שליחות. שנינו בגמרא בקידושין, ר"פ האיש מקדש (דף מא), שליחות מנלן, וענתה הגמרא שבגירושין הדבר נלמד משינויי הלשון והייתורים בפסוק ושלחה מביתו, ובקידושין הדבר נלמד מגירושין בהיקש הויה ליציאה, ויצאה והייתה. ממשיכה הגמרא ושואלת מניין למדנו דין שליחות בתרומה, שהרי מגירושין לא ניתן ללמוד כיון שגירושין הם עשייה של חולין בניגוד לתרומה שהיא קודש, ומביאה הגמרא את הפסוק שנאמר בפרשה לגבי תרומת מעשר, כן תרימו גם אתם תרומת ה', והרי דיו לכתוב כן תרימו אתם, ולמה אמר גם אתם, אלא המילה גם באה לרבות את השליח. ואף שהפסוק מדבר בתרומת מעשר, למדנו בגיטין מפסוק זה דינים גם לתרומה גדולה, בהיקש. ומתרומה לגירושין ג"כ אין ללמוד לפי שתרומה אפשר להפריש אף במחשבה בלבד...

המקושש ומלאכתו בבשלח (פרק טו פסוקים לב עד לו), ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, ויקריבו אותו המוצאים אותו  מקושש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה, ויניחו אותו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו, ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש רגום אותו באבנים כל העדה מחוץ למחנה, ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אותו באבנים וימות כאשר ציווה ה' את משה. ע"כ. שנינו במסכת בבא בתרא (דף קיט), יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו, וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן. יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר מחלליה מות יומת, אבל לא היה יודע באי זו מיתה הוא ימות, וראויה היתה פרשת מקושש שתכתב ע"י משה, אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו. ללמדך שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. ע"ש. כלומר, מגלגלים את דיני ירושה, שהם זכות, להילמד על ידי זכאים, דהיינו בנות צלפחד, ומגלגלים דין סקילה למחלל שבת, שהוא חובה, על ידי חייב, המקושש. ובגמרא בשבת, דף צו ע"ב, נחלקו התנאים בשתי מחלוקות ש...