ואהבת בכל לבבך בואתחנן (פרק ו פסוק ה), ואהבת את ה׳ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. ע"כ. הנה, אהבת ה׳ בלב ובנפש מוזכרת בכמה מקומות. כך כאן, ואהבת את ה׳ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך, וכ״ג בפרשת עקב (פרק יא פי״ג), והיה אם שמוע תשמעו וכו׳ לאהבה את ה׳ אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשיכם. מנגד, לגבי יראת שמים לא נמצא כן, התייחסות ללב או לנפש, וצריך להבין מדוע. נראה, כי היראה עיקרה זהירות בענייני לא תעשה. יראה ופחד באים לידי ביטוי כשיתוק וכחוסר מעש ממעשים שחשים ביחס אליהם את הפחד, ולגבי יראת ה׳ המעשים המפחידים הם מעשי עבירה וכ״ד שיש לגביו ציווי בלא תעשה. אהבה, לעומת זאת, באה לידי ביטוי כהשתוקקות לפעול פעולות חיוביות למען נמען האהבה. אהבת ה׳, אם כן, מימושה נעשה על ידי קיום מצוות עשה וכ״ד שניתן לו תוקף חיובי בתורה ובמצוות. כך, הירא ירא שמא יעשה משהו בענייני השב ואל תעשה, והאוהב חש ומשתוקק לקיים את ענייני הקום עשה. ברם, מצוות העשה אצל האוהב, אינן ממש כמצוות הלא תעשה אצל הירא. הסימטריה אינה מוחלטת, וישנו הבדל מסויים. כשאדם מקיים מצוות לא תעשה ואינו אוכל חזיר וכשאדם מקיים מצוות לא תעשה ול...

שמיעת קול דברים בדברים (פרק א פסוק לא), וישמע ה׳ את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר. ע״כ. צריך להבין מדוע כתב וישמע ה׳ את קול דבריכם, ולא כתב סתם וישמע ה׳ את דבריכם. אכן גם בעוד מקומות נקט זו הלשון, שמיעת קול דברים, ולא סתם שמיעת דברים. כך נאמר בפרשת ואתחנן (פ״ה פכ״ד), וישמע ה׳ את קול דבריכם בדברכם אליי וכו׳ ויאמר ה׳ אליי שמעתי את קול דברי העם וכו׳. כך גם באיוב (פרק לג פ״ח), אך אמרת באזני וקול מילין אשמע, ובפרק לד (פט״ז), ואם בינה שמעה זאת האזינה לקול מיליי. ע״ש. ואכן גם הלשונות שם צריכים ביאור. עוד בפרשת ואתחנן מצאנו שמיעת קול דברים, בפרק ד פסוק יב, וידבר ה׳ אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול. אמנם שם הלשון שמיעת קול דברים יותר מובנת, כי הרי לקול הקב״ה במעמד הר סיני הייתה ממשות בפני עצמו, כמש״כ (שמות פ״כ פי״ד) וכל העם רואים את הקולות. לכן שייך ליחס פעולות כלפי הקול עצמו ולא רק כלפי תוכן הקול, כלומר הדברים שדוברו באמצעות הקול. כנראה כן הדבר לא רק כשה׳ מדבר במעמד הר סיני, אלא בדיבור ה׳ בכלל, ואף בדיבור של מלאכי השרת. כך יתורץ גם הפסוק בדניאל (פרק י פסוק ט), וא...

שנים או שלושה עשר במטות (פרק לא פסוק ד), אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. ע"כ. וכתב על כך רש"י, לרבות שבט לוי. כלומר, שלמלחמה נגד מדיין נשלחו גם אנשים משבט לוי, אלף במספר, כפי שנשלחו מכל שבט אחר. והדברים על פניו מוקשים. לפי רש"י שהלכו מכל שבט, כולל שבט לוי, אלף איש, הרי שהלכו בסך הכל שלושה עשר אלף איש. אלף לשבט לשלושה עשר השבטים, בהתחשב בכך ששבט יוסף מתפצל לשבט מנשה ושבט אפרים. דא עקא, בפסוק ה נאמר במפורש וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה, שנים עשר אלף חלוצי צבא. שנים עשר ולא שלושה עשר. הרא"ם מיישב זאת, כפי המובא בשפתי חכמים. אפרים ומנשה, אומר הרא"ם, באמת נחשבים כשבט אחד לכל דבר, שבט יוסף, ואין להתייחס אליהם כשני שבטים. רק לגבי חלוקת הארץ ישנו דין מיוחד שלגביו ישנה הבחנה בין מנשה ואפרים שיחשבו לשבטים שונים. ואפשר לחשוב בכמה אופנים במה שונה חלוקת הארץ משאר העניינים, למשל משום שאופי הנחלה לה היו זקוקים בני מנשה היה אחר, שהרי נחלו חצי שבט המנשה, יחד עם בני גד ובני ראובן, מעבר הירדן המזרחי שם היו מרעות צאן, ושבט אפרים לא נחלו שם. ואפשר להאריך בזה אך אכמ״לֹ. מ...

ועשיתם בעצמכם ועל ידי ה׳ בפנחס (פרק כט פסוק א), ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם. ע״כ. ונאמר במדרש על פסוק זה (רבה פרשה כט פיסקא יב), יום תרועה יהיה לכם ועשיתם אשה וכו׳, אמר ר׳ תחליפא קיסרא, בכל מוספין כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם אשה, הא כיצד, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל, בני מעלה אני עליכם כאילו היום נעשיתם לפני, כאילו היום בראתי אתכם בריאה חדשה, הדא הוא דכתיב (ישעיהו פס״ו פכ״ב), כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה. עכ״ד. כלומר, בראש השנה כשעושים ישראל תשובה, מעלה זאת הקב״ה כאילו באותו יום ובאותה שעה נעשו לפניו, או נעשו מעצמם כפי שמפרש היפה תואר במקום. ועוד, שכאילו באותו היום ברא ה׳ ישראל בריאה חדשה, ותומכות לכל זה בפסוק כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה. זהו פירוש דברי המדרש כפשוטם. ויש להבין, ראשית, מהו העניין הנשגב בכך שכאילו באותו יום נעשו ישראל, מעצמם או שלא מעצמם, לפני המקום. שנית, לשם מה חוזר המדרש ואומר שכאילו באותו יום ברא ה׳ את ישראל בריאה חדשה, והרי כבר כתב המדרש שכאילו נעשו באותו יום. יתר על כן, בתחילה כתב שכאילו נעשו יש...

לא קבה אל, בגלוי ובנסתר בבלק (פרק כג פסוק ח), מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה׳. ע״כ. ופרש״י, בשם המדרש רבה, כשהיו ראויים להתקלל לא נתקללו. כשהזכיר אביהם את עוונם, באפם הרגו איש, לא קילל אלא אפם, שנאמר (בראשית מט) ארור אפם כי עז. כשנכנס אביהם במרמה אצל אביו היה ראוי להתקלל, מה נאמר שם (בראשית כז), גם ברוך יהיה. עכ״ל. היינו שבלעם אמר שישראל לא נתקללו בעבר למרות שהיו ראויים לכך, הן לגבי שמעון ולוי שאמר עליהם יעקב ארור אפם כי עז, וקילל את אפם ולא את עצמם, והן לגבי יעקב שנכנס אצל יצחק במרמה לקחת את הברכות מעשיו, ובמקום להתקלל נאמר עליו גם ברוך יהיה. וצריך להבין מדוע דברי המדרש שהביא רש״י נאמרו בסדר זה, קודם לגבי הקללה שהייתה ראויה להיות אצל השבטים, ואחר כן לגבי הקללה שהיה ראוי לה יעקב. בפשטות הסדר היה צריך להיות הפוך, קודם לגבי האב ואח״כ לגבי בניו. ויש לומר, שיותר יש ראיה ממעשה השבטים ממעשה יעקב שאינה מספקת לשל עצמה, ויתר על כן, מתוך מעשה השבטים מובנת יותר מקומה של הראייה ממעשה יעקב. כשנתן יצחק את הברכות ליעקב, לא היו פיו וליבו שווין בדבר, כי כוונת הלב הייתה לברך את עשיו אבל מעשה הדיבור ...