כל אשר לו ליצחק בחיי שרה (פרק כד פסוק י), ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך וכל טוב אדוניו בידו ויקום וילך אל ארם נהריים אל עיר נחור. ע"כ. ופרש"י, וכל טוב אדוניו בידו, שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו. עכ"ד. בבבא בתרא במשנה (דף קלג ע"ב) אמרו חכמים, הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו, מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו, והביאו על כך בגמרא (שם) את שאמר שמואל לרב יהודה, לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא וכל שכן מברא לברתא, כלומר, אל תדון במקום שמעבירים את הנחלה אפילו מבן שאינו הגון לבן הגון, וכל שכן כשמעבירים את הנחלה מבן לבת. ע"ש. והקשו הראשונים, כיצד נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, והרי אברהם קיים את כל התורה כולה ואפילו ערובי תבשילין (יומא דף כח ע"ב), ואם כן כיצד העביר הנחלה מישמעאל ובני קטורה ונתנה ליצחק בעוד אמרו חז"ל על העברת נחלה לא תיהוי בי עבור אחסנתא וכו'. הרא"ם הציע, ושמא יש לומר, שאני הכא דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע. עכ"ד. כלומר, שרק יצחק ולא ישמעאל נחשב זרעו של אברהם, אפילו עד כדי שהאומר קונם שאיני נהנ...

חלב ובן הבקר בוירא (פרק יח פסוק ח), ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. ע"כ. ופרש"י, ובן הבקר אשר עשה, אשר תקן, קמא קמא שתקן אמטי ואייתי קמייהו. עכ"ל. וביאר בשפתי חכמים, שהיה קשה לרש"י מדוע נתן לפניהם החמאה והחלב לפני בן הבקר, והרי רק בן הבקר נזכר קודם והחמאה והחלב שהם הנוספים צריכים לבוא אחר כך. לכן פירש שמה שהיה מתוקן לפניו קודם הביא למלאכים קודם, וחמאה וחלב היו מתוקנים מיד, לפני בן הבקר. עכ"פ, אם החמאה והחלב ניתנו קודם לבן הבקר, הדבר עולה יפה מבחינת כשרות עם האמור במסכת חולין (דף קה ע"א), אכל בשר אסור לאכול גבינה, גבינה מותר לאכול בשר. ע"ש. לאחר החמאה והחלב מותר היה לאכול בן בקר, אבל לא להפך. אכן, מדרש ידוע (פסיקתא כה), כשבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה התחילו מלאכי השרת משליכים פירקם לפני הקדוש ברוך הוא מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וכו', אומר להם הקדוש ברוך הוא אתם הם שמקיימים את התורה תינוק הגמול בישראל מקיימה יותר מכם, יוצא מבית הספר אם היה לו לאכול בשר וחלב איפשר לו לאכול חלב עד שירחץ ידיו מן הבשר,...

שליחות במילה בלך לך (פרק יז פסוק יב), ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם. ע"כ. היינו מצוות המילה. ובשו"ע (יו"ד סי' רסה ס"ט) כתב, אבי הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו. עכ"ל. היינו מצוות המילה שמתקיימת בעזרת המוהל על ידי שהוא שלוחו של האב. בגמרא במסכת חולין (דף פז ע"א) מסופר, מעשה באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים. ע"ש. והרא"ש שם (פרק ו סי' ח) הביא עניין דומה לזה ודן לגביו וא"ד, מעשה באחד שאמר למוהל אחד שימול את בנו וקדם אחר ומלו ותבע הראשון שאמר לו האב למולו מן השני עשרה זהובים ופטרו ר"ת וכו', דכיון שהיה שם בשעת מילה וענה אמן גדול העונה אמן יותר מן המברך ואם לא ענה אמן איהו דאפסיד אנפשיה וכו', ובלאו הנך טעמי דר"ת נראה לי לפטור המוהל, דאע"פ שאמר האב למוהל אחד למול את בנו לא זכה באותה המצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה, ולא דמיא לכסוי דאמרה תורה ושפך וכסה מי ששפך יכסה, וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב, אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו ובדבור שאמר ה...