נר בשבת חובה בבהעלותך (פרק פסוק ב), דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ע"כ. ודרשו חז"ל על אתר (תנחומא סי' א) בעניין נר שבת,  ילמדנו רבינו מהו להדליק בשמן שריפה בשבת וכו' רבי ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת, כפי האמור במסכת שבת (דף כד ע"ב). ובגמרא (דף כה ע"ב) שאלו אהא דאין מדליקין בעטרן, מאי טעמא, מתוך שריחו רע גזרה שמא יניחנה ויצא. אמר ליה אביי ויצא. כלומר, מה בכך שיצא, איזו מצווה או חובה זה מיפר. אמר ליה, שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה. ע"ש. חובת הדלקת הנר שיפר האדם היוצא בגין הריח הרע, מבאר רש"י, כבוד שבת הוא, שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא. והתוס' כתבו, חובה היא שיסעוד במקום הנר משום עונג. והמשיכו וכתבו, אבל מהדלקת נר גופיה לא הווה פריך אביי, דפשיטא דחובה היא דהתנן על ג' עבירות נשים וכו' על שאינן זהירות בהדלקת הנר. עכ"ד. חובת הדלקת הנר היא כבוד השבת, סעודה מכובדת וחשובה לאור הנר, כ"כ רש"י. או שחובת הדלקת הנר היא עונג שבת, שיתענג בשעה שסועד במקום שיש בו נר, ...

טעה בעמוני ברות (פרק ד פסוק ו), ויאמר הגואל לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי גאל לך אתה את גאולתי כי לא אוכל לגאול. ע"כ. ופרש"י, פן אשחית את נחלתי, לתת פגם בזרעי, שנאמר לא יבוא עמוני ומואבי וטעה בעמוני ולא עמונית. ושואלים העולם, הרי רות מואביה הייתה, ולמה נקט רש"י שטעה בעמוני ולא עמונית ולא נקט שטעה במואבי ולא מואבית. הנה, שאלו התוספות במסכת יבמות, דף עז ע"א (ד"ה כתנאי), מדוע אנו דורשים עמוני ומואבי ולא עמונית ומואבית, אך אין אנו דורשים לגבי מצרי שנאסר עד דור שלישי, מצרי ולא מצרית. ותירצו, שלגבי עמוני ומואבי היה לו לנקוט לשון קצרה ולכתוב עמון ומואב, חמש אותיות במקום ארבע, לכן ממה שהאריך אנו למדים למעט עמונית ומואבית. ברם, אם במקום מצרי היה כותב מצרים, נמצא מאריך ולא מקצר, לכן לא דורשים מצרי ולא מצרית. הוסיפו ושאלו התוס', הרי כמו מצרי שאינו נדרש נאמר גם אדומי, ואדום זו לשון יותר קצרה מאדומי. על כך ענו שאגב מצרי נכתב גם אדומי. עכ"ד. מעתה, אפשר שבזה טעה הגואל, שחשב שדורשים רק עמוני ולא עמונית, כפי שציין רש"י, ולא דורשים מואבי ולא מואבית, ונקט מואבי...

כל אשר עשית ברות (פרק ד פסוק ו), ויאמר הגואל לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי גאל לך אתה את גאולתי כי לא אוכל לגאול. ע"כ. ופרש"י, פן אשחית את נחלתי, לתת פגם בזרעי, שנאמר לא יבוא עמוני ומואבי וטעה בעמוני ולא עמונית. דן המנחת חינוך (מצווה תקסב), לגבי הלאו האמור בתורה לגבי עמון ומואב, לא תדרוש שלומם וטובתם (דברים פכ"ג פ"ז), האם גם זה נאמר דווקא לעמונים ולמואבים ולא לעמוניות ומואביות, והסיק שכלל זה שאסור לשאול לשלום אינו דווקא במלחמה, שבה משתתפים רק הגברים, ולכן כל ישראל מוזהרים בזה ואף הנשים. ולפי חילוק זה נמצא כי אף שאין איסור להתחתן בעמונית ובמואבית, מכל מקום דרישת שלום אסורה בהן. רוצה לומר, בעל ישראלי באשתו המואבית יהיה אסור בשאילת שלום. אכן, דווקא דרישת שלום אסורה אבל תשלומי שלום, כפי שמובא שם במנח"ח, מותרים, שאם עשו עמך חסד מותר לפקדם לשלום כמו בדוד המלך ע"ה וחנן בן נחש ששלח דוד לנחמו. אך קשה מרות המואביה, שאף שבועז היה מותר להתחתן איתה, כיצד דרש לשלומה. בשם ר' אליהו ברוך פינקל אמרו כי הן הן חילופי הדברים בין רות ובועז. בא בועז ודאג לשלומה של רות ה...