תלמוד גדול או מעשה גדול בבחוקותי (פרק כו פסוק ג), אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם. ע"כ. ופרש"י, אם בחוקותי תלכו יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה. עכ"ד. הרי שני עניינים חשובים, תלמוד, דהיינו עמל התורה, ומעשה, היינו קיום המצוות. ואמרו חז"ל במסכת קידושין (דף מ ע"ב), וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול, נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה. ע"ש. נמצא תלמוד גדול ממעשה. ובמסכת בבא קמא (דף יז ע"א) מסופר על הלוויית חזקיה מלך יהודה, שהניחו ס"ת על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה וכו', מר רבה בר בר חנה הוה אזילנא בהדיה דר' יוחנן למשאל שמעתא, כי הוה עייל לבית הכסא והוה בעינא מיניה מלתא לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך, והדר אמר לן אפילו קיים אמרינן לימד לא אמרינן, והאמר מר גדול למוד תורה שהלמוד מביא לידי...

טעמא דריבית  בבהר (פרק כה פסוקים לו ולז), אל תקח מאיתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. ע"כ. ונקרא נשך, כפי שכתב רש"י בפרשת משפטים (פרק כב פסוק כד), שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו, אך ריבית אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה. עכ"ד. נמצא הלווה ננשך, הולך ונפגע אט אט בלי שירגיש בכך בתחילה. ונקרא גם תרבית, משום שהמלווה מקבל תחושה שהוא מרבה את ממונו, אף שלמעשה אין זה כך, כפי שאמרו חז"ל (בבא מציעא דף עא ע"א) כל המלווה בריבית נכסיו מתמוטטין. ועניין ריבית, בפשטות, כעניין הגזל, וכפשטות הגמרא בפרק איזשהו נשך (ב"מ דף סא ע"א), למה לי דכתב רחמנא לאו בריבית, לאו בגזל, לאו בהונאה. ע"ש. וכ"כ השערי יושר (ש"ה פכ"ה), עניין ריבית מישך שייך לגזל, רק ההבדל בין זה לזה דהתם מדעתיה וגזל שלא מדעתיה וכו', ונראה ביאור עניין זה, דהלא סוף סוף איזה עניין איסור שייך בכסף של אחרים אם לא איזה אביזרייהו דגזל, אלא העניין הוא דהתורה ירדה לדע...

סידור העומר במנחות, דף סו ע"א בתוס', פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות, ותימה גדולה הוא ולא יתכן. ע"כ. הרי נחלקו הבה"ג ותוס' בדינו של מי שלא ספר יום אחד האם יכול להמשיך ולספור בברכה בשאר הימים. לבה"ג איבד את המצווה, על פניו, מפני שמצוות ספירת העומר הינה על כל הימים יחדיו, וזהו עניין שבע שבתות תמימות תהיינה. התוס' חולקים ואף מכנים זאת תימה גדולה ולא יתכן, מפני שנהיר בעיניהם שכל יום ויום ספירתו עומדת בפני עצמה, כך שאין בין החמצה של זה לקיום של זה כפי שאין בין החמצה של מצוות לולב לקיום מצוות שילוח הקן. כדעת התוס' כך דעת ראשונים נוספים, הרא"ש, הריטב"א ועוד, ואף הוכיחו זאת ממה שמברכים כל יום לפני הספירה, מה שמראה שכל יום ומצוותו ואינן נאגדות יחדיו תחת ברכה אחת. למעשה, פסק השו"ע (סי' תפח ס"ט) שאם שכח לברך באחד הימים, בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר הימים בלא ברכה, אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר יספור בשאר ימים בברכה. עכ"ד. הרי שחש השו"ע לשתי הדעות, הן לפוסקים הסובר...