כברכתו ברך אותם בויחי (פרק מט פסוק כח), כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם. ע"כ. אשר דיבר להם אביהם, מבאר רש"י, שיש מהם שלא ברכם אלא קינטרן, יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר ויברך אותם, כולם במשמע. והמשיך וביאר במה נתברכו כולם, ברך אותם, לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם, לפי שנתן ליהודה גבורתו של אריה, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של איל, יכול שלא כללן בכל הברכות, תלמוד לומר ברך אותן. ע"ש. הרי כל ברכה שנתברך בה שבט, נתברכו בה כולם. גור אריה יהודה, אך גם גור אריה ראובן, שמעון, דן, בנימין והשאר. נפתלי איילה שלוחה, וכך גם יהודה, אשר, זבולון, יוסף והשאר. וצריך להבין את עניין הדיבור שנידבר בו כל אחד והפך לנחלת וברכת הכלל. אם לא רק יהודה הוא אריה, אלא גם יוסף וזבולון, מדוע נתלתה ברכת אריה ביהודה ומה משמעותה. יתר על כן, ראובן, שמעון ולוי לא ברכם אלא קינטרם, כלשון רש"י, ומה יש להכליל את פחז כמים אל תותר ובסודם אל תבוא נפשי אל שאר השבטים. מה להם ולזה, מה עניין ברכה יש בזה....

כולם נתפסים במקץ (פרק מד פסוק י), ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא אשר ימצא איתו יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים. ע״כ. ופרש״י, אף זו מן הדין אמת כדבריכם כן הוא שכולכם חייבים בדבר, עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם כולם נתפשים, אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין אשר ימצא איתו יהיה לי עבד. עכ״ל. אך הרמב״ן כתב, כי אין חיוב בעשרה בהמצא גנבה ביד אחד מהם בלתי אם נועדו בה בהיווסדם יחד ללכת לגנוב ולקח אחד מהם את הגניבה לדעת כולם, אז יתחייבו. ובאמת צריך להבין מדוע לדעת רש״י נתחייבו כולם בגניבה, אם לא נתקיים מה שהגדיר הרמב״ן שנועדו בהיווסדם יחד ללכת לגנוב. דין זה, ששותפים שגנבו כאשר האחד לקח לדעת חבירו, וכלשון הרמב״ן בהיווסדם יחד, מבואר בבבא מציעא (דף ח ע״א), אילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי פטור, משום שאין שליח לדבר עבירה, ושותפין שגנבו חייבין וכו׳, משום דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ע״ש. כן פרש״י שם שמדובר שהוציא השותף לדעתו ולדעת חבירו. אכן, חלקו התוספות (ד״ה ושותפין) על דבריו וכתבו ששותפים שגנבו חייבים רק בכשהגביהו שניהם, אבל אם אחד הוציא לדעתו ולדעת חבירו רק מי שהוציא חייב. על כל פנים, לכל הדעות, ע...

הודאה על המובן מאליו מאי חנוכה, כלומר, על איזה נס קבעוה, אומרת הגמרא במסכת שבת (דף כא ע״ב), שכשנכנסו היוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. ע״כ. והנה, ידועה ומפורסמת קושיית הבית יוסף, ואיכא למידק, למה קבעו שמונה ימים, דכיוון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחת, ונמצא שלא נעשה הנס אלא בשבעה לילות. הבית יוסף עצמו ענה שלושה תירוצים. האחד, שחילקו החשמונאים את השמן שבפך לשמונה חלקים ובכל לילה נתנו חלק אחד במנורה. למרות שמינית הכמות דלקה המנורה עד הבוקר, כך שגם ביום הראשון התרחש נס. תירוץ נוסף, שהפך נשאר מלא גם לאחר שמילאו ממנו את המנורה. לכן כבר מהשעה הראשונה ניכר הנס. עוד תירץ, שנתנו את כל השמן במנורה ולאחר שדלקה המנורה נותרו הנרות מלאים שמן. באופן זה נגלה הנס בכל לילה ולילה. מלבד תירוצים אלו, מפורסמת הקושיא בכך שניתנו לה עוד תירוצים רבים נוספים, אלפים במספר, הסובבים על רעיונות דומים. אכ...