מלחמת חובה ומלחמת היצר בכי תצא (פרק כא פסוק י), כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה׳ אלוקיך בידך ושבית שביו. ע״כ. ואמרו חז״ל, וכן מביא רש״י על אתר, במלחמת רשות הכתוב מדבר, דבמלחמת ארץ ישראל כתיב בהו לא תחיה כל נשמה, אבל כאן נאמר ושבית שביו. הרי שכל הדין של אשת יפת תואר שבפרשה, לא נאמר אלא לגבי מלחמת רשות, אבל במלחמת חובה אין ההיתר של אשת יפת תואר ונשאר הדין לא תחיה כל נשמה. ויש שמקשים, דהנה כל ההיתר באשת יפת תואר, כמש״כ בגמ׳ בקידושין (דף כא ע״ב) לא דיברה בו תורה אלא כנגד יצר הרע. מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות. ע״ש. כלומר, אין סיבה וטעם חיוביים לדין אשת יפת תואר, אלא רק שאלמלא היה לדבר היתר וגדרים, בכל מקרה הדבר היה נעשה וייתכן שבצורה חמורה אף יותר. אם כך, אותו הטעם ממש שייך גם במלחמת חובה. גם במלחמת חובה וגם במלחמת רשות מדובר מלכתחילה בדבר מגונה, אך משום שבכל מקרה יכשלו בו, מוטב שיאכלו שחוט ולא יאכלו נבילה. ואפשר ליישב, לפי לשון הרמב״ם מהלכות מלכים, פרק ח הלכה ג, אין אשת יפת תואר מותרת אלא בשעת שביה, שנאמר וראית בשביה. עכ״ל. ושעת השבייה היא לאחר שעת הריגת ה...

משפט צדק בשו פטים ( פרק טז פסוק יח), שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק. ע"כ. ולשון הפסוק צ"ב. ראשית, מדוע התחיל בשופטים ושוטרים תתן לך והמשיך בושפטו את העם, והרי היה צריך להמשיך באותה מטבע לשון, ושפטו אותך. שנית, הרי יכול היה לוותר על מילת העם ולכתוב רק ושפטו משפט הצדק, שכן אין השופטים שופטים אלא את העם. בנוסף, היה יכול לוותר גם על מילת משפט ולומר רק ושפטו צדק. אחרי שכתב פעולת ושפטו, שוב אין צורך בשם הפעולה משפט. הנה, מסופר בבבא מציעא, דף לט ע"ב, כך. מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי. אמר ליה פלוג לי, אמר ליה לא ידענא לך. אתא לקמיה רב חסדא, אמר לו שפיר קאמר לך, שנאמר ויכר יוסף אחיו והם לא הכירוהו, מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן. אמר ליה, זיל אייתי סהדי דאחוה את. אמר ליה אית לי סהדי, ודחלי מיניה דגברא אלימא הוא. אמר ליה לדידיה, זיל אנת אייתי סהדרי דלאו אחוך הוא. אמר ליה, דינא הכי, המוציא מחבירו עליו הראיה. אמר ליה הכי דיינינא לך ולכל אלימי דחברך. אמר ליה, סוף סוף אתו סהדי ולא מסהדי. אמר ליה, תרתי לא עבדי...

  ושמחת והיית אך שמח בראה (פרק טז פסוקים יד עד טו), ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך. שבעת ימים תחוג לה׳ אלוקיך במקום אשר יבחר ה׳. כי יברכך ה׳ אלוקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח. ע״כ. הרי שהתחיל, בפסוק יד, בלשון ושמחת בחגיך, לשון המורה על שמחה גדולה ושלמה, והמשיך, בפסוק טו, בלשון והיית אך שמח, המרמזת על איזשהו סיוג בשמחה. והבדל זה טעון ביאור. הבדל נוסף בין השמחה שבפסוקים, שבראשון השמחה מתחרשת עם בני המשפחה והבית, אתה, בנך ובתך וכו׳. השמחה השנייה, מנגד, נעשית במקום אשר יבחר ה׳, ומוזכרת לאחר ובעקבות ברכת ה׳ בתבואה של האדם ובכל מעשה ידיו. כעת הדבר תמוה אף יותר, הכיצד ייתכן שהשמחה עם בני הבית היא שמחה מלאה ומושלמת בעוד השמחה שלפני ה׳ ועם ברכתו, יש בה מיעוט, והרי הדעת נותנת שיהיה הדבר להיפך. נאמר במסכת חגיגה במשנה (דף ח ע״ב), מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים מביא שלמים מרובים ועולות מועטות, נכסים מרובים ואוכלין מועטין מביא עולות מרובות ושלמים מועטין, זה וזה מועט, על זה נאמר מעה כסף שתי כסף, זה וזה מרובים, על זה נאמר איש כמתנת ידו ...

ושמרת ושמרתם בעקב (פרק ז פסוק יב), והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה׳ לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. ע״כ. ובפסוק הקודם בפרשה הקודמת כתב, ושמרת את המצווה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי מצווך היום לעשותם. ע״כ. הרי שפתח, בסוף פרשת ואתחנן, בלשון יחיד, ושמרת ומצווך, והמשיך, בתחילת פרשת עקב, בלשון רבים, תשמעון ושמרתם ועשיתם. כל שינוי לשון, כגון השינוי כאן, מיחיד לרבים, צריך ביאור. כאשר מדובר בפסוקים סמוכים, התמיהה עולה אף יותר. בקידושין, דף לט ע״ב, אומרת המשנה, כל העושה מצווה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ. ע״ש. ופרש״י, מטיבין לו, משמע בהאי עלמא, ונוחל את הארץ, חיי העולם הבא. והקשתה הגמ׳ מהמשנה הפאה (פ״א מ״א), אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וכו׳, דהיינו שרק עבור חמש המצוות שמפורטות שם ישנו שכר גם בעוה״ז וגם בעוה״ב, בניגוד למה שמובן מהמשנה שלכל מצווה מטיבין לו בעוה״ז ונוחל את הארץ בעוה״ב. תירצה הגמ׳, אמר רב יהודה, שהמצווה האחת המוזכרת במשנה אינה סתם מצווה אחת, אלא שכל העושה מצווה אחת יתירה על זכויותיו מטיבים לו ו...