מתנמנם יצא במגילה, דף יז ע"א במתני', הקורא את המגילה וכו' ומתנמנם יצא. ע"כ. והביא המרדכי (סי' תשצא) בשם הירושלמי, מעשה בחד דהוה יתיב קומי ר' זעירא וקא מתנמנם, אמר ליה חזור בך דלא כוונתה, וביאר המרדכי, איכא למימר דלא פליג אמתני' דאם קרא מתנמנם מאחר שהוציאה בפיו יצא אבל אם שמעה מתנמנם לא יצא. עכ"ד. כלומר, המרדכי יישב את ההבדל בין הירושלמי והבבלי בכך שדין זה שהקורא מתנמנם יוצא ידי חובה היינו רק כשקורא בעצמו, ובזה עוסק הבבלי, אך אם שומע את המגילה מאחר ומתנמנם אינו יוצא בזה ידי חובה, וזהו המעשה הנזכר בירושלמי. כך בפשטות. אכן, הב"ח (סי' תרצ) יישב את הבבלי והירושלמי אחרת, על ידי חילוק בין נמנום של תחילת שינה לבין נמנום של סוף השינה. על כל פנים, המרדכי חילק בין הקורא מתנמנם לבין השומע מתנמנם והביאו גם השו"ע (סי' תרצ סי"ב) להלכה וז"ל, קראה מתנמנם הואיל ולא נרדם בשינה יצא, אבל אם שמעה מתנמנם לא יצא. עכ"ל. והסברא הפשוטה בדבר, וכן איתא במשנה ברורה (שם סקמ"א), דבקריאה כיון שקורא כראוי הרי מוכח שרמי אנפשיה לומר שפיר, מה שאין כן...

שישמור שבתות הרבה בכי תשא (פרק לא פסוק טז), ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ע"כ. כתב בעל אור החיים ע"ה, או ירצה על זה הדרך אימתי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפילו בערך כבוד שבת, דוקא לעשות, פירוש באדם שישנו בגדר עמוד לעשות, אבל מי שודאי לא יקום ולא יגיע לשבת לשומרו הגם שרפואות אלו יועילו לשעות או לימים לא יחלל עליו שבת. עכ"ל. או כגון תינוק שברור לנו שלא יחיה עד שיגדל וישמור את השבת. ולכאורה דבר חידוש הוא שיש לחלק בין אדם לאדם, את זה להציל ואת זה לא, ויש ללבן הדברים. עיקר סברא זו לתלות חילול השבת בהצלת אדם בכך שישמור את השבת בהמשך נזכר בגמרא ביומא (דף פה), מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת, נענה רבי ישמעאל ואמר וכו'. רבי שמעון בן מנסיא אומר, ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. אמר רב יהודה אמר שמואל, אי הוואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו, וחי בהם ולא שימות בהם. אמר רבא, לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל דלית ליה פרכא וכו' אשכחן ודאי ספק מנא לן, ודשמואל ודאי לית ליה פירכא. ע"ש. הרי שרבי שמעון בן מנסיא ...