להבדיל בשמיני (פרק יא פסוק מז), להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. ע"כ. לשון הכתוב ארוכה וטעונה ביאור, מדוע כפל והאריך להבדיל בין הטמא ובין הטהור ושנה בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. כמו"כ מדוע נקט בלשון החריגה של הבדלה ומדוע הזכיר שני הצדדים החיה הנאכלת והחיה אשר לא תאכל, די בכך שיודע האדם ומכיר את שהותר לו לאכול ומתוך הן אתה שומע לאו. רש"י ומפרשים נוספים כבר התייחסו ללשון המיוחדת להבדיל וכתבו כי יש עניין מיוחד להיות אקטיבי בידיעת הטהור והטמא, שתהא יודע ומכיר ובקי בהן, כך לשון רש"י, אך אכתי צ"ב מה העניין בכך, מה משמעות ההכרה השכלית האקטיבית הזו בין הטמא והטהור, בין המותר לאכילה ובין האסור. כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים, אומר הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג פרק מח), מזונם מגונה. ודע שאילו הסימנים, רצוני לומר העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות וסנפיר וקשקשת בדגים, אין מציאותם סיבת ההיתר ולא היעדרם סיבת האיסור ואמנם הם סימן יודע בו המין המשובח מן המין המגונה. עכ"ד. ועל דרך זו הרמב"ן בכמה מקומות מבאר כיצד המאכלים הא...