מעשיו מרובים במשנה באבות (פרק ג משנה ט), רבי חנינא בן דוסא אומר וכו׳, הוא היה אומר, כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת. ע״כ. הביא התוס׳ יו״ט (ר׳ יום טוב ליפמן הלר) שאלה מתבקשת, איך אפשר שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו, והרי מה שאינו יודע איך יעשה. יתרה מכך, מן הסתם לא נרצה שאדם יפעל מעשים ויזום פעולות שלא למד עבורם והתכונן אליהם די הצורך. וכתב כי באבות דר׳ נתן (פרק כב) ישנה התייחסות מפורשת לכך, דתנן התם כל שמעשיו מרובים מחכמתו, שנאמר נעשה ונשמע שהקדימו נעשה לנשמע וקבלו שכר כאילו עשו הכל קודם ששמעו, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, שלא יאמר אשנה הלכה ואקיימנה. ע״ש. ודבר זה עצמו טעון ברור. מה המעלה הגדולה באמירת נעשה ונשמע, מה חכמה יש בקבלה לעשות דבר לפני ששומעים מה טיבו וכמה הוא מסתדר ולמה נשתבחו בכך. ברם, התשובה לכך פשוטה. כשבני ישראל אמרו נעשה וקבלו לעשות עוד לפני השמיעה של המצוות עצמן, הם כלל לא קיבלו דבר שעדיין לא נחשפו אליו. הקבלה אינה קבלה לעשות מצוות כאלה או אחרות שעדיין לא שמעתן אוזן, אלא קבלה של המצב הנפשי שבו הם שמים את המטרות, הכוונות והמהוויים...